קשיא: החוטף מצווה מחבירו
הקושיא החדשה של השבוע, והפעם- החוטף מצווה מחבירו משלם לו עשרה זהובים. ומדוע שלא ייחשב כאנוס וכאילו עשה המצווה? ותירוץ הקושיא משבוע שעבר.
2 דק' קריאה
תקציר הקושיא הקודמת: אם אנו אומרים שלסברא יש כוח דאורייתא (כמו בדין "סברא למה לי קרא?") למה ברכות הנהנין שנלמדות מסברא נחשבות כברכות מדרבנן?
1. סברא מועילה רק בכללים ולא לחדש מצווה
הצל"ח מתרץ שעל אף שאנו אומרים "סברא למה לי קרא?" אין הסברא יכולה לחדש מצווה חדשה אלא רק לחדש דין מן הדינים.
אם אכן היה ניתן לחדש מצווה מדאורייתא על ידי סברא, הרי שהרבה מצוות שהסברא אומרת לקיימן לא היו צריכות להיכתב בתורה. ואכן אנו מוצאים את הלימוד מסברא רק בדינים כמו "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" או "המוציא מחבירו עליו הראיה"(וכן תירצו בתגובות מוטי ומוישה).
2. הלימוד הוא רק אסמכתא
המאירי מסביר שהלימוד מסברא הוא רק בגדר אסמכתא, וממילא אף אם נאמר שניתן ללמוד מצוות מסברא- כאן הלימוד רק אסמכתא.
לפי הסבר זה אין כל קושי, כמו שבמקרים נוספים לומדים דיני דרבנן מפסוקים ואנו אומרים שמדובר רק באסמכתא- גם כאן מדובר בתקנת חכמים שהסמיכו אותה על הפסוק (וכן תירץ שלמה בתגובה).
והשבוע:
הגמרא בברכות דף ו לומדת שגם מי שחישב לעשות מצווה ולבסוף נאנס ולא יכל לעשותה "מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה".
מצד שני, נראה שדין זה איננו כלל גורף. הגמרא בחולין דף פז מביאה את תקנת חכמים שהחוטף מצווה לחבירו צריך לשלם לו עשרה זהובים בתור קנס על שגזל את המצווה מבעליה. אבל, לפי הדין מברכות, נאמר שמכיוון שהאדם רצה לקיים את המצווה ורק נחטפה ממנו- ייחשב כאנוס וכאילו עשה המצווה, ולמה קונסים את החוטף?
באותו אופן, בגמרא בבא בתרא דף ט מובא שירמיהו ביקש מה' להכשיל את אנשי ענתות, כך שאף אם ירצו לתת צדקה לא יצליחו. ירמיהו מתפלל שה' יזמן להם אנשים שאינם מהוגנים שייתנו להם צדקה והם לא יזכו לעשות המצווה.
וגם כאן, למה שלא נאמר שאנשי ענתות ייחשבו כאנוסים שהרי הם רוצים לקיים המצווה ורק ה' מונעם על ידי אנשים לא מהוגנים?
מוזמנים להחכים אותנו בתשובות שלכם בתגובות.
לשאלה הקודמת