למה צריך להתפלל במניין? ולמה צריך 10 אנשים בשביל מניין?

שלום וברכה! נושא התפילה במניין כולל שני עניינים: ראשית, עצם התפילה בציבור, שהיא מעלה מצד עצמה, גם אם מתפללים בדיוק את אותה התפילה כמו ביחיד. בנוסף לכך, יש תוספות מסוימות שאפשר לומר רק בציבור ולא ביחיד, כגון ברכו, קדיש, קדושה, ברכת כוהנים וכדומה. לגבי העניין הראשון, יש הסברים שונים מה מעלתה של התפילה בציבור על פני תפילה ביחיד, ונביא מעט: בכמה מקורות נאמר שתפילת הציבור מתקבלת יותר מאשר תפילת היחיד ולכן יש להשתדל להתפלל בציבור (עיין ברכות ח, א; רמב"ם הלכות תפילה ח, א). נראה שיש כאן מצד אחד עניין לטובת האדם, שתתקבל תפילתו, ומצד שני חינוך של האדם, שלא יחשוב שהוא ראוי להיענות מצד עצמו אלא רק בזכות הציבור. וכך מופיע במדרש (איכה רבה ג, ג), שמי שמתפלל ביחידות כאשר הוא יכול להתפלל בציבור, מעשיו נבדקים, כי כביכול הוא מצהיר שהוא ראוי להתקבל לפני הקב"ה מצד עצמו, ואז בודקים האם אכן הוא צדיק שראוי למעלה גדולה כזו. בספר הכוזרי (ג, יט) מביא צדדים נוספים שמחמתם תפילת הציבור עדיפה על תפילה ביחיד: היחיד אינו יכול להתפלל תפילה שלמה אלא תמיד יהיה בתפילתו חיסרון כלשהו, ויחד עם הציבור נוצרת תפילה שלמה, כאשר האחד משלים את חסרונו של השני. וכן היחיד עלול לבקש בתפילתו דבר שמועיל לו אך מזיק לאחרים, ובתפילת הציבור האנשים מרגישים את השותפות הכללית ומבקשים על מה שטוב לכולם. לגבי העניין השני, כך מופיע בכמה מקורות (ברכות כא, ב; מגילה כג, ב), שדברים שבקדושה נאמרים רק בעשרה. נראה שגם כאן מתבטא העיקרון דלעיל, שהיחיד, גם אם הוא אדם טוב וצדיק, אין בכך די כדי לקדש את שמו של הקב"ה. רק הצירוף של ציבור שעובדים את ה' ביחד יש בו גילוי אלוקי שלם. מדוע הגדרת הציבור היא דווקא בעשרה אנשים? חז"ל מביאים לזה כמה מקורות מן הכתובים (עיין בגמרא בברכות ומגילה שם; ירושלמי ברכות ז, ג). בטעם הדבר נראה להסביר שהמספר עשר מבטא שלמות - הן מבחינת דרך בני אדם (אחרי עשר סופרים "אחת עשרה", "שתים עשרה", דהיינו שהעשר סוגר את המספרים היסודיים ומשלים אותם לקבוצה, ואחר כך נפתחת ספירה חדשה שמבוססת על היחידה השלמה הזאת), והן בגילוי האלוקי, שעל פי הסוד מופיע בעולם בעשרה אופנים שיוצרים יחד את הגילוי השלם. מתוך כך, התאספות של עשרה אנשים משמעה ציבור שלם, שמבטא שיש כאן כלל ולא רק אנשים יחידים.