שאל את הרב

  • משפחה, ציבור וחברה
  • הציונות הדתית

שאלות על דרכה של הציונות הדתית

undefined

הרב שמואל אריאל

ח תשרי תשע"ח
שאלה
שלום וברכה לכם. אני חושב שאנשי הציונות הדתית אנשים מאוד איכותיים שתורמים הרבה למדינה, אבל אשמח לשאול כמה שאלות על השקפה, בלי חלילה התנגדות לזרם, אלא להבין דברים מסוימים שלא ברורים לי: ראשית, למה בישיבות התיכוניות משקיעים את רוב השעות על לימודי החול ולא על לימודי קודש, כלומר הופכים את הקודש למשהו קצת שולי, והרי ידועה מעלתה של לימוד התורה? שנית בנוגע לצבא, האם יש מצווה להתגייס לצבא גם אם זה בא על חשבון לימוד התורה? והאם יש מקור לזה? שאלתי אדם חרדי למה הם לא מתגייסים. הוא השיב לי שאם הצבא היה הולך על פי חוקי התורה, כלומר הלכות מלחמה, אז אולי חרדים היו מתגייסים, אבל אם הצבא הולך בחוקות גוים והמפקדים הרבה פעמים הם כופרים, אז זו בעיה. והבנתי את דבריו. דבר נוסף בנוגע לבני עקיבא המעורב, האם אין אם זה בעיה בנים ובנות ביחד, במיוחד בגילאים רגישים? הבנתי שזה אסור על פי ההלכה. בכלל יש קצת רופפות מסוימת, לא חלילה שאני מכליל - הרוב אנשים עם יראת שמיים מאוד גבוהה, אבל יש גם קצת רופפות כגון פלאפונים חכמים, טלוויזיות וכו'. עוד דבר, האם אלו שגרים בהתנחלויות לא מסכנים את עצמם בצורה מסוימת, שגרים צמוד לערבים? מצד שני הם גם עושים עבודת קודש, אם לא הם חלילה היו הערבים משתלטים שם על האזורים, זה גם מוכיח על אמונה חזקה שלהם בקדוש ברוך הוא ששומר עליהם, אך בכל זאת יש בזה סיכון, והרי אנו מצווים "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". אשמח לשמוע תגובה. ושוב, חשוב לי לציין שאני לא בא חלילה לומר משהו רע על הציונות הדתית, רק יותר הייתי רוצה להבין דברים מסוימים בהשקפה ובדרך. למשל, זה שהציונות הדתית מעודדת עבודה, שילוב של תורה עם דרך ארץ, זה מצוין לדעתי, וזה דבר גדול שמעודדים לעבוד ולא להתפרנס מהצדקה. תודה ואשמח לשמוע תשובה.
תשובה
שלום וברכה! העלית נושאים רבים שכל אחד מהם מצריך דיון גדול בפני עצמו, אבל אנסה להציג את עיקרי הדברים כפי הנראה לעניות דעתי. לגבי היחס בין לימודי קודש ללימודי חול בישיבות התיכוניות: ראשית, יש בעניין זה הבדלים גדולים בין ישיבות שונות: יש ישיבות קטנות דתיות לאומיות, שבהן כל היום מוקדש ללימודי קודש; יש ישיבות תיכוניות שבהן רוב גדול של היום מוקדש ללימודי קודש ורק שעות מעטות מיועדות ללימודי חול; ויש ישיבות תיכוניות שבהן אכן רוב השעות מיועדות לחול ומספר שעות הקודש הוא קטן יותר. באופן זה יש מענה למגוון התלמידים, כל אחד לפי עניינו. לא נכון ליצור רק דגם אחד של ישיבה לכל הציבור, משום שבין התלמידים יש הבדלים גדולים ביכולת, ברצון ובשאיפה להתגדל בתורה. אם כל הישיבות היו עוסקות בעיקר בקודש, בחור שלא מסוגל או לא מעוניין ללמוד הרבה לימודי קודש לא היה מוצא את מקומו, והדבר היה מביא אותו לבזבז את זמנו ולהתבטל. עדיף שילמד במקום שבו היחס בין שעות הקודש והחול מתאים ליכולתו ורצונו, וכך הוא ינצל את זמנו ויתקדם בקודש ובחול כפי המתאים לו. בהקשר זה יש לשים לב: לעיתים מציגים זאת כאילו זה חידוש של הציבור הדתי לאומי בזמננו, שכן בתקופות הקדומות מוסדות החינוך לילדים עסקו רק בקודש או כמעט רק בקודש. אולם זו תמונה שאינה מדוייקת, שכן באותם זמנים רוב הילדים לא המשיכו במוסדות החינוך לאורך זמן. בשנים שלאחר גיל מצוות (הגילאים של התיכון בזמננו), רבים מאד כבר יצאו לעבוד לפרנסתם, ורק מעטים המשיכו להקדיש את ימיהם לתורה בלבד. בימינו נער בגיל הזה עדיין אינו עובד לפרנסתו, אבל הוא לומד לימודי תיכון שהם הכרחיים כדי שיוכל לרכוש מקצוע מפרנס בעתיד. וכך נוצרת בציבור הדתי לאומי חלוקה מקבילה למה שהיה בעבר: חלק מן התלמידים בגילאים הללו מקדישים את עיקר זמנם לקודש ועוסקים בלימודי חול באופן מצומצם, והרוב מקדיש את עיקר זמנו ללימודי חול. אדרבה, כיום גם לשכבה הרחבה של התלמידים עדיין יש לצד לימודי החול מספר שעות של לימודי קודש בכל יום, ומן הסתם זה יותר ממספר שעות לימוד התורה של אותם בעלי מלאכה שחיו בדורות הקודמים. אין כוונתי לומר שהמצב הנוכחי במוסדות החינוך שלנו הוא אידיאלי. יש בהחלט מה לשפר, הן בבתי הספר היסודיים והן בישיבות התיכוניות, מבחינת היקף לימודי הקודש ואיכותם, ומבחינת מספר התלמידים שמקדישים זמן רב ללימוד תורה. אבל צריך להבין שעצם המציאות הזו של חלוקה בין שכבות שונות באוכלוסיה היא דבר טבעי ונורמלי, וכך היה מקובל בעם ישראל גם בדורות שעברו. לגבי השאלה האם יש חיוב להתגייס לצבא גם כאשר הדבר בא על חשבון לימוד תורה: השירות בצבא בזמננו הוא חיוב הלכתי משני צדדים עיקריים: א. מצד מלחמת מצוה של "עזרת ישראל מיד צר" (רמב"ם הלכות מלכים ה', א). ב. כאשר אדם נהנה משירות ציבורי כלשהו, חובה עליו להשתתף עם הציבור ולתת גם הוא את חלקו. כך למשל, כל אדם בארץ נהנה ממערכות המים והחשמל הציבוריות, ולפיכך הוא חייב להשתתף בהוצאות של אחזקת המערכות הללו, ולא יעלה על הדעת שאחרים ישלמו על כך והוא ייהנה מבלי לשלם. בדומה לכך, כל אדם בארץ נהנה מהגנתם של כוחות הביטחון, ולפיכך עליו גם לתת את חלקו ולהשתתף במערכת זו. לא ייתכן שאדם ייהנה מכך שאחרים מגינים עליו, והוא יהיה פטור מלתת את חלקו בהגנה הזו. זו חובה מוסרית ברורה, שנפסקה להלכה בבירור - עיין למשל בשו"ע חו"מ קס"ג, המפרט צרכים שונים של בני העיר שכל התושבים מחוייבים להשתתף באחזקתם משום שכולם נהנים מהם, ובכלל זה מוזכרים במפורש גם ענייני השמירה והביטחון. מכיוון שאלו הם חיוביים הלכתיים ברורים, ודאי שיש לקיים אותם גם על חשבון לימוד תורה. כשם שבכל מצוה אחרת אדם נדרש להפסיק מלימודו כדי לקיים את המצוה, כך גם במלחמת מצוה של "עזרת ישראל מיד צר". וכשם שלשם תשלום חובותיו אדם חייב להפסיק מתלמודו, ואין הוא יכול לטעון ש"אני לומד תורה ולכן לא אשלם על המים והחשמל שאני צורך", כך גם אדם חייב להפסיק מתלמודו כדי למלא את חלקו במערכת הביטחון שהוא נהנה ממנה. לעומת הדברים הללו, יש המביאים מקורות שעל פיהם תלמידי חכמים פטורים משירות בצבא. בעיקר מסתמכים על דברי הגמרא (בבא בתרא ז' ב) שנפסקו בשו"ע (חו"מ קס"ג, ד), שתלמידי חכמים פטורים מלהשתתף בהוצאות השמירה של העיר משום שהתורה שומרת עליהם. אולם כנגד טענה זו יש כמה נימוקים, ונביא את המרכזיים שבהם: א. הטיעון הזה שתלמידי חכמים פטורים משמירה משום שהתורה מגינה עליהם, שייך רק לגבי הנימוק השני דלעיל, שהאדם חייב להשתתף בנטל הביטחון משום שגם הוא מקבל את השירות הזה ונהנה ממנו. אם מקור החיוב הוא מסיבה זו, הרי מי שאינו זקוק לשמירה פטור מלהשתתף בהגנה, כשם שמי שאינו משתמש למשל בחשמל פטור מלהשתתף בהוצאות של מערכת החשמל הציבורית. אבל כאשר אין מדובר בהגנה של עיר פרטית אלא בהגנה כללית של עם ישראל, נוסף הנימוק הראשון, של מלחמת מצוה, וחיוב זה חל על כל אדם, בין אם הוא זקוק להגנה ובין אם לאו. כך למשל במלחמת מצוה של שבעת עממים ועמלק, ודאי שאין אדם יכול לומר "הכנענים והעמלקים אינם מפריעים לי, ולפיכך אני פטור מלהילחם בהם" – אתה מחוייב בכך מצד עצם המצוה, ואין זה תלוי בשאלה האם אתה מפיק תועלת מן המלחמה הזו או לא. והוא הדין לגבי מלחמת מצוה של עזרת ישראל מיד צר – כל יהודי מחוייב במצוה זו, בין אם הוא נהנה מן ההגנה הזו ובין אם הוא אינו זקוק לה. בעיקרון גם יהודי שחי בחו"ל, ואינו מאויים על ידי אויבי ישראל שסביבנו, מחוייב במלחמת מצוה, כמו כל מצוה אחרת. מתוך כך, גם אם נאמר שתלמידי חכמים אינם זקוקים להגנה הבטחונית, עדיין חובה עליהם להשתתף בהגנה מצד מלחמת מצוה. וכך מופיע במפורש בכמה מקורות, שמלחמת מצוה והגנת המדינה מוטלות גם על תלמידי חכמים (עיין למשל קרן אורה סוטה מ"ד ב; חידושי חתם סופר בבא בתרא ח' א). ב. גם מן הצד של ההשתתפות עם הציבור בשמירה האישית, אין זה פשוט להיפטר בטענה זו. עיין בשו"ת הרדב"ז חלק ב' סימן תשנ"ב, הכותב שטענה זו שייכת רק כאשר לומדי התורה באמת מרגישים מוגנים על ידי לימודם ואין הם מרגישים צורך בשמירה בטחונית. מבחינתם הם מוכנים שלא תהיה שמירה כלל, ולפיכך כאשר הציבור מארגן את השמירה אין הם חייבים להשתתף בה. אבל אם הם בעצמם מרגישים צורך בשמירה ואינם מוכנים לוותר עליה, הרי הם מחוייבים גם להשתתף בה בעצמם. האם כיום המצב הוא שלומדי התורה אינם מרגישים צורך בשמירה? אם הצבא והמשטרה יודיעו שהם מסירים את השמירה מן האיזורים שבהם נמצאים לומדי תורה, האם הם לא ירגישו מאויימים וירימו זעקה? האם בימי מלחמה, כמו צוק איתן למשל, לומדי התורה נשארו ללמוד בבתי המדרש ולא חששו לנפשם ונכנסו למקלטים? מכיוון שגם הם מרגישים שהם זקוקים לשמירה, הרי הם מחוייבים לתת את חלקם. (ועיין בשו"ת הרדב"ז שם, נימוקים נוספים שעל פיהם אין להשתמש בטענה זו במציאות שלנו.) לגבי הטענה שהצבא אינו נוהג על פי התורה: אכן ישנם תחומים מסויימים שבהם הצבא אינו נוהג כהלכה, לצערנו. אך כאמור לעיל, ההשתתפות בהגנת עם ישראל היא חובה הלכתית, הן מצד מלחמת מצוה והן מצד חובת האדם להשתתף עם הציבור בכל צורכי הציבור שהוא נהנה מהם. ואם כך, העובדה שישנן בעיות בצבא אינן פוטרות אותנו מחובותינו. אנחנו צריכים להשתתף במלחמת מצוה ולתת את חלקנו בהגנת הציבור, גם אם הצבא אינו מושלם מבחינה תורנית. האם למשל אדם יכול לומר שהוא פטור מלשלם על צריכת המים שלו, משום שהעירייה עושה גם פעולות של חילול שבת וכדומה? העובדה שיש בצבא בעיות, אינה מתירה לנו להתחמק מחובותינו. לגבי תנועת נוער מעורבת: נושא זה הוא מורכב, וקשה לפרט במסגרת זו את הגבולות – מה היא הדרך הראויה לכתחילה, מה ניתן להתיר במקום צורך ושעת הדחק, ומה אסור לגמרי. אולם אציין שתי נקודות מצד המציאות: ראשית, גם מבחינה זו יש הבדלים גדולים בין המקומות: יש מקומות שבהם יש הפרדה מלאה או כמעט מלאה, ויש מקומות שבהם יש יותר תערובת. כך שאין להכליל את כל הציבור הדתי לאומי וכל תנועת בני עקיבא כמקשה אחת. בנוסף יש לזכור, שבחלק לא קטן מן המקומות, אם הפעילות תהיה נפרדת חניכים רבים לא יגיעו, משום שהם רגילים לאווירה שבה הנורמה היא פעילות מעורבת של בנים ובנות. השאלה היא אם כן מה האלטרנטיבה – האם עדיף שהילדים והנוער יגיעו לסניף מעורב ושם יקבלו חינוך לתורה ודרך ארץ, כולל גם מודעות לעניין הצניעות (גם בסניפים המעורבים, יש כמובן הקפדה על גדרי צניעות בסיסיים), או שיסתובבו ברחובות ללא כל מסגרת וללא כל הכוונה תורנית? לגבי הסכנה שבמגורים בהתנחלויות: ראשית, מופיע בהלכה שאפילו כאשר מדובר בדברי רשות, כמו צורך פרנסה וכדומה, מותר לאדם ליטול סיכון ברמה מסויימת שמקובלת בעולם כדבר נורמלי (עיין למשל בבא מציעא קי"ב א; שו"ת נודע ביהודה תניינא, יו"ד י'; שו"ת ציץ אליעזר חלק ט"ו, לז; שו"ת משנה הלכות חלק ט' סימן קפ"ד). עם כל הכאב והצער על הנרצחים בפיגועים הי"ד, הסכנה ביהודה ושומרון אינה גדולה מרמת הסיכון המקובלת כיום בעולם. ברבות ממדינות העולם נהרגים תושבים רבים ברציחות ותאונות וכדומה, יותר ממספר הפיגועים בארץ, ואף על פי כן אנשים ממשיכים לגור שם. כך שמותר לאדם לגור בהתנחלויות גם אם היה מדובר בעניין של רשות, כגון שמקום המגורים יותר מוצא חן בעיניו. קל וחומר שכאשר מדובר על צורך מצוה של יישוב הארץ, מותר לאדם להיכנס לסכנה בסדר גודל כזה (עיין שו"ת מבי"ט, חלק ב', רטז). ועוד – כפי שכתבת, אלמלא קיומן של ההתנחלויות היו אויבינו משתלטים על חלקים אלה של ארץ ישראל. ממילא, קיומן של ההתנחלויות הוא חלק ממלחמת המצוה של כיבוש הארץ. כמובן במלחמה ישנה סכנה, ואף על פי כן מותר ומצוה להיכנס לסיכון מסויים כדי לקיים את הארץ בידינו. ויהי רצון שנזכה לשלום ובטחון בארצנו, ומצוות יישוב הארץ לא תהיה כרוכה בסכנות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il