כלב - בעל חיים טמא?

האם זה נכון שכלבים ובעלי חיים אחרים שאינם כשרים נחשבים טמאים? היכן זה נאמר והאם הטומאה של כלבים נובעת מהמסורת האסלאמית ואין לזה שורש ומקור בתורה? בנוסף לכך האם ניתן לברך כאשר בעלי חיים טמאים נמצאים בחדר?

המקור שבעלי חיים שאינם כשרים נקראים טמאים הוא בפרשת שמיני, ויקרא יא. (התורה ניתנה 1926 שנה לפני תחילת האסלאם) אולם זה נאמר רק לגבי האיסור לאכול אותם. לגבי כלב: המשנה בבבא קמא דף עט: אומרת שלא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת, והגמ' שם פג. מוסיפה, אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר וקושרו ביום ומתירו בלילה, תניא רבי אליעזר הגדול אומר המגדל כלבים כמגדל חזירים, למאי נפקא מינה, למיקם עלה בארור. הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פ"ה ה"ט) מסביר הטעם מפני שהזיקן מרובה ומצוי. וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (חו"מ סימן תט סעיף ג) שאסור לגדל כלב רע אא"כ הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהם, ובעיר הסמוכה לספר מותר לגדלו וקושרו ביום ומתירו בלילה ע"כ, וע"ש ברמ"א. המהר"ל כותב בספרו "באר הגולה" (עמוד צח, באר החמישי, מאמר כלבים צועקים, על פרק הכונס ב"ק ס:) שהאדם הוא מלך על כל הנבראים התחתונים, והכלב הוא הפך זה, שהוא הפחות והשפל מכל בעלי חיים, והוא רחוק מן האדם, וחכמינו ז"ל קראו הכלב עני בבעלי חיים, כדאיתא בפרק מי שהחשיך (שבת קנה:), דאמרו שם, לית עתיר מחזיר, ולית עניא מכלבא ע"כ, והכתובים מורים על שפלותו, שכאשר זכרו בריאה פחותה אמר (ש"ב ג, ח) "הראש כלב אנכי", "אשר מאסתי אבותם לשית עם כלבי צאני" (איוב ל, א), והדבר מפורסם מן הבריות עד שיספרו הכל בזה.   הרמ"א (יו"ד סימן קצח סעיף מח) מביא את דברי הש"ד והכל בו והרוקח, שיש לנשים ליזהר כשיוצאות מן הטבילה שיפגע בה חברתה, שלא יפגע בה תחילה דבר טמא או עובד כוכבים, ואם פגעו בה דברים אלו [כגון כלב או חמור או עם הארץ או עובד כוכבים או חזיר וכו' – ש"ך ס"ק סא] אם היא יראת שמים תחזור ותטבול. מותר לברך ע"י בעלי חיים  טמאים ובלבד שיהיו נקיים. [בספר צער בעלי חיים בהלכה ובאגדה פרק ו אות ד מביא מקורות נוספים לענין אי ההסתכלות בבע"ח טמאים אך יש לציין שזו מידת חסידות שאינה מחייבת].