שלום הרב, אני בזמן האחרון קצת מבולבל, הציונות הדתית היא בעד המדינה ובעד הקמתה ומבחינתנו אלה שהקימו אותה הם תינוקות שנשבו ולכן אנחנו בעדם ובעד זה שהם הקימו את המדינה, אבל הרי אנו יודעים שאסור להעריץ אדם חילוני אף על פי שהוא עושה מעשים נכונים, וגם מעשיו הנכונים הם לא באמת נכונים כי הרי המוסר והדרך ארץ מגיע מן התורה, ומי שלא לומד תורה אז ההתנהגות היפה שלו לא מוסר אמיתי שאנו צריכים להעריך ולהעריץ. אם כך, למה אנו בעד החילונים שהקימו את המדינה זה גורם לנו להעריץ התנהגות לא מוסרית על פי התורה (התנהגות של גוי) תודה רבה !

שלום רב את ההגדרה תינוקות שנישבו לא הציונות הדתית המציאה והדגישה. החזון איש ועוד גדולים מהציבור החרדי הגדירו ביחס לאדם החילוני. הגדרה זו היא אומרת שהמעשים הרעים והעבירות שנעשות על ידי מי שלא קיבל חינוך אמוני נחשבות כנעשות על ידו באונס. עיקר הגדרה זו רלוונטית לפי חלק מהדעות לדור השני או השלישי בחילוניות ולא לדור הראשון שעזב את האמונה למרות שקיבל חינוך אמוני. יש שהרחיבו ואמרו שמכיון שרוב החברה היהודית היום הינה חילונית כל מי שנמשך אל הרוב נחשב כאנוס משום שטבע האדם להמשך אחר הרוב. עיקר הוויכוח בין התפיסה החרדית לתפיסה הדתית לאומית לא מתמקדת בשאלה כיצד להתייחס באופן אישי לאדם החילוני. עיקר הוויכוח האם התופעות של החילוניות בימנו הם תופעות שנוגעות למאבק שהיה בכל הדורות בין יצר הטוב ליצר הרע. ומבחינה זו אדם חילוני הפסיד במלחמה ונכנע לעשות רע. או שמהלך הכפירה נובע ממהלך כללי של הבראה של העם היהודי. ההבראה מהמחלות של הגלות בכדי לקנות קומה חדשה בזמן הגאולה. התפיסה הדתית לאומית הסתכלה על התהליכים שעברו רבים מעם ישראל כתהליכים שלא נבעו מהבעיה האישית שאנשים נהיו רעים ולכן כפרו באמונה אלא התהליכים קשורים לכך שעם ישראל מאס בסדר החיים הגלותיים. משום שלא היו מספיק תלמידי חכמים שיכלו לעזור לעם ישראל לעבור את התהליך הזה התרחשה הכפירה ועם ישראל נטמא בטמאת החוצפה שגוברת בעקבות המשיח. היחס שלנו חיובי לעצם המעבר מחיי הגלות לחיי ארץ ישראל. לחלק הזה אנו מאירי פנים. אולם לחלק של החוצפא יסגי והכפירה אנו לא מאירי פנים. זה מאד כואב לנו. אולם אנו לא מאשימים א החילוניות במה שקורא להם. אנו מבינים שהכוח התורני שלנו לא מספיק מותאם לאתגר של חיים בארץ ישראל. על ידי התרחקות וכעסים על המהלך החילונילא נביא לתיקון האומה . בשנים האחרונות גם הציבור החרדי מבין זאת ומכיר בכך שלכעוס על החילוניים לא יביא לתיקון. הויכוח ברמה המהותית נשאר והציבור החרדי לא מייחס את ההסתבכויות הרוחניות של רוב העם היהודי לתהליכי הגאולה אלא להתמודדות עם הפיתויים שמציע התרבות המערבית. הגישה החרדית אינה נותנת ערך לפיתוח חיים החול ואילו הציבור הדתי להאומי רואה ערך אידאלי לפתח את חיי החול כשברור שהכוח הבכיר והמוביל צריך להיות הקודש. ברמה המעשי הויכוח עתה הוא לא האם להזעיף פנים לציבור החילוני אלא האם לחנך בקהילות מתבדלות או להיות שותף במפעלים הלאומיים עם המחיר של התקרבות לעולם החילוני. הדבר למשל בה לידי מבחן בשאלת ההליכה לצבא או הצטרפות ללימודים אקדמיים במקומות לא מוגנים מבחינה רוחנית. בנושאים אלא מתחולל ויכוח גם בתוך הציבור הדתי הלאומי. כל טוב