שאל את הרב

  • משפחה, ציבור וחברה
  • שאלות כלליות

תגובה לדברי הרב - מדוע רבני הציונות הדתית לא מוחים על התקפות

undefined

הרב שמואל אריאל

י"ט תשרי תשפ"ג
שאלה
דברי הרב הם סתירה מוחלטת לגמ' מפורשות בש"ס שחז"ל אמרו דגדולי הדור נתפסים בעוון הדור בגלל שלא מיחו. ומבואר שם במפרשים שמחאה היא אינה רק בשביל שהשני ישמע אלה גם בשביל כבוד שמים, וגם אם השני לא ישמע. וכן היה בכל הדורות ובפרט בזמן ההשכלה שגדולי הדור כתבו ויצאו במחאה נגד אותם שפרצו גדרות בחומות היהדות גם בזמן שהם לא רצו ובוודאי לא היו שומעים. אשמח לקבל מקור לדבר הרב שמחאה היא רק במקום שהשני שומע. ואם תאמר דמכח דברי הגמרא דמוטב שלא לומר וכו', שם מדובר לא במקום חילול השם, אבל במקום שהוא עקירת הדת וחילול השם בוודאי צריך להשמיע את קולנו, ואם לא ח"ו אנו נתפסים בעוונם.
תשובה
שלום וברכה! סוגיה זו, מתי קיים חיוב מחאה ומתי אדרבה, עדיף להימנע ממחאה שאינה מועילה, היא ארוכה ומסועפת. נציג כאן רק כמה מקורות מרכזיים: נפתח בדברי הגמרא שהזכרת, שגדולי הדור נתפסים בעוון הדור בגלל שלא מיחו. כך היא לשון הגמרא (שבת נ"ד ב): "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו. אמר רב פפא: והני דבי ריש גלותא נתפסו על כולי עלמא." מדברי הגמרא עולה בבירור שכל אדם נדרש למחות רק על מי שנמצא תחת השפעתו: יש מי שיכול להשפיע רק על משפחתו, ולפיכך הוא נתפס רק על עוונותיהם; יש מי שיכול להשפיע על אנשי עירו; ויש מי שיכול למחות בכלל הציבור, כגון ראש הגולה ואנשיו, שהיו מנהיגי הקהילה היהודית בבבל. דהיינו שחובת המחאה תלויה בשאלה האם היא יכולה להועיל, ומי שיודע שאין לו השפעה ציבורית פטור מלמחות. וכך אומר רש"י שם - הוא מסביר מי הם אלו שנדרשים למחות על כל חטא של הציבור: "כגון מלך ונשיא, שאפשר לו למחות, שיראין מפניו ומקיימין דבריו". המחאה תלויה בכך שהשומעים יראים מן האדם ויקיימו את דבריו, ולפיכך רק מי שיש לו כח השפעה ושלטון נדרש למחות על כל תופעה שלילית בציבור. אדם אחר, שהציבור לא יציית לו, הוא בגדר "אי אפשר לו למחות" – הוא יכול לצעוק ברשות הרבים, אבל המחאה נועדה לתקן ולא רק להביע את עמדתך כלפי חוץ. וכך בהמשך הגמרא שם, מסופר על אשה שטענה על עוול שבוצע כנגדה, והאמורא שמואל אמר שאין בידו את היכולת להועיל במקרה זה ולפיכך הוא פטור מלהתעסק בכך ואין עליו חובת מחאה, ואילו מר עוקבא, שהיה אב בית הדין, הוא האחראי להשלטת הדין והצדק ולפיכך התביעה בעניין זה מופנית כלפיו. ומסביר רש"י: "לא ענש אלא מי שבידו לשפוט". וכך אומרים התוספות שם (נ"ה א, ד"ה "ואף על גב"), שבמצב שיש ספק שמא התוכחה תועיל יש חובה להוכיח, אבל כאשר ודאי שהתוכחה לא תתקבל, אין חובה להוכיח ואף עדיף להימנע מלמחות. וכך אומרים גם ראשונים נוספים כגון המאירי שם, והם מביאים בין השאר את דברי הגמרא ביבמות שהזכרת (ס"ה ב): "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע". וכך כותב בספר החינוך (מצוה רל"ט): "...שאם יראה המוכיח שאין בדברי תוכחותיו שום תועלת... שאינו חייב במצוה זו... וזהו אומרם זכרונם לברכה 'כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה לשתוק במקום שאין הדבר נשמע'. לפי שיהיה בענין קלון למוכיח, ולא תועלת לאשר הוכח." דהיינו שחובת המחאה אינה חיוב עצמי, אלא מגמתה היא שהמצב יתוקן בפועל. אם אין במחאה תועלת אין חיוב למחות, ופעמים רבות במצב כזה המחאה גם עלולה לגרום נזקים מסוגים שונים. אתה טוען שיש לחלק בין דברי הגמרא לבין המציאות שלנו, שבמצב של חילול השם צריך למחות בכל אופן. איני יודע מניין לקוח החילוק הזה. ובסברה, לעיתים אדרבה, מחאה במקום שאין בה תועלת עלולה לגרום להתגברות המאבק והוספת חילול השם במקום להפך. ייתכנו מצבים שבהם ההתנהלות השלילית לא תתוקן והחוטאים ימשיכו לחטוא, ואף על פי כן יש למחאה תועלת מצדדים אחרים, כגון להבהיר את עמדת התורה בעניין זה ולמנוע אנשים מלהצטרף אל החוטאים. במצב כזה יש לשקול בכל מקרה לגופו את הנזק לעומת התועלת. כך למשל לגבי מה שכתבת, שבתקופה של הופעת החילוניות גדולי הדור כתבו ויצאו במחאה כנגד מי שפרצו גדרות בחומות היהדות – המחאות הללו לא היו מכוונות אל אותם אנשים שהפסיקו לשמור תורה ומצוות, אלא אל כלל הציבור, להזהיר את הציבור הרחב מפני מגמות מסוכנות אלו. במחאה מסוג זה כמובן יש צורך ותועלת, וצריך לשקול בכל מקרה לגופו, האם יש כאן תועלת או לא.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il