בליעת כלים בימינו, גודל כזית, תוקף מכירת חמץ

שלום הרב. 1. האם לדעתך האדם הפרטי רשאי לסמוך על מכירת חמץ? אם אפשר אשמח קצת לפירוט. 2. מהו לדעתך שיעור כזית? יש פשוט הסוברים ששיעור כזית הוא גודל של זית ממש ורציתי לשאול את דעתך. 3. האם יש דרכים של הכשרת כלים לפסח שהם לא בדרכים הרגילות המקובלות: ליבון, הגעלה ועירוי, אלא דוגמא של חימום התנור שכן כבולעו כך פולטו אך שזה לא יהיה רלוונטי רק להכשרת התנור(שהרבה מתירים בדרך זאת) אלא אף הכשרת התבניות. 4. האם היום השתנו היחסים של הבליעות בכלים? אם אני לא טועה שמעתי שיש הסוברים שהכלים היום אינם בולעים כמו פעם ולכן ההכשרה שלהם הרבה יותר פשוטה.

שלום וברכה, 1. מכירת חמץ היא מכירה גמורה שאין לערער עליה. גם אדם פרטי רשאי לסמוך על מכירת חמץ ולמכור חמץ גמור. מכיוון שהיו מעט פוסקים שערערו על המכירה יש מחמירים שלא למכור חמץ גמור, אלא מוכרים רק מוצרים שיש בהם ספק חמץ למשל מוצרים שאין עליהם כשרות לפסח ולא ידוע אם יש בהם חמץ, וכן חבילות אוכל שפתחו במשך השנה ולא שמרו עליהם שלא ייכנס בהם פירורי חמץ וכדומה. 2. ישנם פוסקים חשובים שסבורים שיש לחשב שיעור כזית לפי זית של ימינו. על כן נכון להחמיר שלא לאכול כשיעור זית של ימינו משום החשש שחייבים לברך על זה ברכה אחרונה. אמנם למעשה מפני הספק אין לברך ברכה אחרונה על פחות מ27 סמ"ק. (יש בזה עוד פרטים, כגון חילוק בין מצוות דאורייתא למצוות דרבנן, וחילוק בין ספרדים לאשכנזים כמבואר במשנה ברורה סימן תפו ס"ק א ועוד). 3. הכל נכנס בגדרים של חז"ל. חימום התנור מועיל משום שזה סוג של ליבון. הכשרת מיקרוגל על ידי אדים מועיל כי זה סוג של הגעלה [ראה מהרש"ם (א, צב) ואגרות משה (יו"ד, א, ס). אם כי יש חולקים בזה, ואכמ"ל]. תבניות אי אפשר להכשיר לפסח משום שהם בלעו אוכל במגע ישיר וממילא הם צריכים ליבון. ליבון לא ניתן לעשות להם משום שליבון יקלקל אותם לגמרי. 4. למעשה כלים שבלעו איסור צריכים הכשרה כמו פעם. כך מורים גדולי הפוסקים. יתכן שהגעלת כלים היא גזירת הכתוב ויש להגעיל אפילו באופן שאין בליעה. ויתכן שאין גזירת הכתוב להגעיל כאשר אין בליעה, ואף על פי כן צריך להגעיל מסיבות שונות (כמבואר בהערה). מכל מקום לפעמים כאשר ישנו ספק אם הכלי צריך הגעלה מסיבות נוספות, אזי הפוסקים מצרפים סברא זאת להקל (כלומר את הסברא שאולי יש להקל לגבי הכלים שלנו שנראה שכמעט שלא בולעים). מקורות והרחבה: 1. למכירת חמץ יש מקור בתוספתא (פסחים ב, ז): "ישראל ועכו"ם שהיו בספינה וחמץ ביד ישראל הרי הוא מוכר לעכו"ם או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקח ממנו אחר הפסח ובלבד שיתנהו לו במתנה גמורה ורשאי ישראל שיאמר לעכו"ם עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח". על פי זה פסק השולחן ערוך (תמח ג): "חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס ואם מכרו או נתנו לנכרי שמחוץ לבית קודם הפסח אף על פי שהישראל מכירו לאינו יהודי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו מותר ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני". במשך מאתיים השנים האחרונות מכירת החמץ התפתחה מאד. המכירה שהוזכרה בשולחן ערוך על פי התוספתא היתה מכירה פרטית ואקראית. היום היא הפכה למכירה כללית וקבועה. היו פוסקים (וביניהם הגר"א) שעוררו על המכירה מכמה סיבות. בעיקר משום שהמכירה נראית כ'הערמה' (מכירה לא אמיתית), שאין הגוי באמת מתכוון לקנות שום דבר ואינו אלא כטקס דתי. הרבה מאד נכתב בנושא ואין כאן המקום להאריך בכל הדיונים ההלכתיים. ניתן לעיין בספר המועדים בהלכה לרב זוין בפרק על מכירת חמץ והשתלשלותה, ובספר הגדה של פסח מנחת אשר (סימן א) שדן בנושא מבחינה למדנית. למעשה היום המנהג למכור חמץ מקובל. כתב במנחת אשר הגדה של פסח (שם): "אמנם מאז ועד ימינו נשתרש מנהג זה בקרב כל הקהלות ואין פוצה פה ומצפצף וברור שיש במנהג זה תקנה גדולה למנוע איסור בל יראה מרבים מעמי הארץ". ובהמשך דבריו הזכיר את המנהג שנהגו רבים שלא למכור חמץ גמור ושלא להנות מחמץ גמור שנמכר בפסח, משום הפקפוק על תוקף המכירה, וציין מקורות למנהג זה. יש לציין לדבריו של הגאון הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל (הליכות שלמה פסח עמ' קל"ז) שהורה שניתן להקל לכתחילה לקנות אחרי פסח מחמץ שנמכר לפני הפסח, והוסיף שמי שרוצה להחמיר שלא למכור חמץ גמור ושלא ליהנות מחמץ שנמכר אחרי הפסח יש לו להחמיר לעצמו ולא להורות כך לרבים שלא לערער חלילה על תוקף המכירה. וכעין זה פסק בחזון עובדיה (פסח, בדיקת חמץ, הערה נז): "ואם בעל המכולת אינו בחזקת שומר תורה ומצות, אך מראה תעודה מהרבנות המקומית שמכר את חמצו על ידי הרבנות, אין סברא להחמיר שלא לקנות ממנו חמץ לאחר הפסח מפני שנחשוש פן לא היתה המכירה בכל לב לגמרי, שדברים שבלב אינם דברים, ואדרבא יש חזקה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא…". לסיכום: מכירת החמץ שעושים היא מכירה כדת וכדין ומי שרוצה להחמיר ולא למכור חמץ גמור מנהג טוב הוא. וכן אלה שמחמירים לא לקנות מחמץ שנמכר במכירה יש בסיס למנהגם, אולם יש להם להחמיר לעצמם בלבד בלי לערער על המכירה. 2. ישנה שיטה חשובה בהלכה שסבורה שזית שאמרו חז"ל הוא שיעור הזית של ימינו. לשיטה זאת אין צורך לברר מה היה הגודל של הזית בזמן חז"ל, אלא כל שהוא זית בינוני בימינו לפי המקום והזמן זה שיעור כזית. כך הביא החזון איש (אורח חיים לט אות ו) מתשובת הגאונים. החזון איש בהמשך דבריו נטה לדברי הצל"ח ועוד אחרונים שסברו שהביצים שלנו התקטנו מהביצים שהיו בזמן חז"ל, ולכן כתב שיש לשער 'שיעור כזית' בגודל ביצה של זמנינו. אולם החזון איש הורה שמי שאכל כגודל זית של ימינו יש לו להוסיף ולאכול עוד ולברך ברכת המזון (ראה וזאת הברכה עמ' 369-370). הגאון הרב אשר וייס שליט"א האריך לבסס את הדעה הזאת שמעיקר הדין נראה שיש לחשב בכזית של ימינו (ראה שו"ת מנחת אשר חלק ג סימן יב). והזכיר שם בתשובה (שם, אות ו) עדויות על כמה מגדולי ישראל הגר"ח מוולז'ין הנצי"ב והאבני נזר שנהגו לשער בשיעור קטן מאד, והסיק שם ש"אף אם מצינו תהיות בשיעורי התורה, מסורת ההלכה וההוראה היתה לשער לפי הזיתים והביצים שבכל דור ודור". על פי זה פסק המנחת אשר (שם, סימן מג) שחולה שלא יכול שיעור גדול במצה או מרור יכול להסתפק בשיעור של כזית של ימינו, ואף יכול לברך על זה (בשיעור בעל פה פרשת בא בנושא מידות ושיעורי תורה שנמצא באתר קול הלשון הוסיף שהוא התיר לחולה אף לברך על מרור באכילה של שיעור זה). וכן פסק הגאון הרב דב ליאור שליט"א (דבר חברון מועדים עמ' צח- קח). עדיין יש להסתפק באיזה סוג זית יש לשער משום שיש כמה סוגים של זיתים, וסוגי הזיתים השונים אינם באותו גודל. הדבר חברון (שם) הסיק להלכה שיש לשער בגודל של זית מהזן הנבאלי שמשקלו עד 6 גרם ונפחו עד 7.5 סמ"ק. בספר וזאת הברכה (קונטרס השיעורים עמ' 370) הביא בשם הקהילות יעקב שהאוכל מאכל שנפחו כנפח זית המצוי בזמננו ממש והוא בערך 3-5 סמ"ק כבר נכנס לספק ברכה אחרונה, ולכן יש להקפיד שלא לאכול אוכל כשיעור זה כשאין בדעתו לאכול עוד. המשנה ברורה (תפו, א) כתב: "ולכתחילה נכון ליזהר שלא יכניס עצמו בספק ברכות ויאכל כחצי ביצה או פחות הרבה משליש ביצה (פמ"ג)". הגרי"ש אלישיב הורה (ספר כזית השלם פ"א הע' 36) שהשיעור של 'פחות הרבה' הוא כשאכל לא יותר מכ-15 סמ"ק. אמנם למעשה מפני הספק אין לברך על פחות מ27 סמ"ק. ונפרט: בבית יוסף (סימן תפו) הביא שלדעת התוספות שיעור כזית הוא גודל כחצי ביצה. בשולחן ערוך (תפו א) הביא שיטה זאת: "שיעור כזית יש אומרים דהוי כחצי ביצה". המשנה ברורה (שם, ס"ק א) ביאר שלדעת הרמב"ם שיעור כזית הוא כשליש ביצה. פסק המשנה ברורה (שם) להלכה שבמצוות דאורייתא יש להחמיר ולאכול כחצי ביצה וכן לעניין ברכה אחרונה יש לברך רק על כחצי ביצה משום הכלל ספק ברכות להקל, וממילא גם במצוות דרבנן שמברך עליהם כמו מרור יש להחמיר לכתחילה ולאכול כחצי ביצה משום חשש ברכה לבטלה. הוסיף המשנה ברורה והביא את הדעה שסבורה שיש להגדיל את השיעורים וזה לשונו: "דע דמה שכתב המחבר כזית כחצי ביצה לאו מלתא פסיקתא היא בזמנינו דיש מאחרונים שהוכיחו דביצים המצויים בזמנינו נתקטנו הרבה עד למחצה מכפי שהיו בימים הקדמונים שבהם שיערו חכמים ולפי זה בכל מקום שהשיעור הוא כחצי ביצה צריך לשער בכביצה בזמנינו. ועיין בשערי תשובה שהכריע שיש לחלק בזה לענין שיעורין בין דבר שחיובו מן התורה לדבר שחיובו מדרבנן כגון מרור בזמן הזה ואפיקומן וכוסות. ונמצא לפי זה בזמנינו יתחייב לאכול מצה עד כשיעור ביצה. ומרור יצא בדיעבד אף אם לא אכל רק כשליש ביצה וכנ"ל". יש לציין שהספרדים לא נהגו לחשוש לשיטה שהביצים התקטנו ושיש להכפיל את השיעורים. עוד יש לציין שהרבה מהספרדים נוהגים לחשב את גודל השיעורים במשקל ולא בנפח ראה חזון עובדיה (סוכות, עמ' קיג ד"ה מש"כ). 4. רוב ככל הפוסקים חייבו להגעיל כלים בימינו למרות שכפי הנראה הכלים שלנו (בפרט הכלי נירוסטה) לא בולעים, או ליתר דיוק בולעים מעט מאד (הרבה פחות מאחד בשישים). ראה הליכות שלמה פסח (הלכות הגעלת כלים הערה 63) שכתב: "לענין כללות דין הגעלה חלילה להתחשב עם זה שלפי ראות עינינו אין בסוגי הכלים הרגילים בליעות ופליטות, כי אין אנו בקיאין בהגדרת בליעה ופליטה, ולכן דין כל הכלים ככל המבואר בדיני הגעלת כלים בשולחן ערוך ופוסקים ללא שינוי (ובמקום הפסד מרובה ישאל לחכם). הגר"ד ליאור שליט"א כתב בתשובה (שו"ת דבר חברון יו"ד ח"ב סימן קנג) שנראה להקל בכלי נירוסטה שאינם בולעים ולא צריכים הגעלה. בסיום דבריו כתב: "מרבותינו הפוסקים אנו למדים שיש להתייחס לכל כלי לפי טבעו ואין לגזור על כלי אחד אטו השני, ולכן יש להדגיש שרק בכלי נירוסטה בלבד מותר לעשות כך כיוון שאינם בולעים כמעט כלום, כך נראה לענ"ד. אמנם כיוון שדין זה עלול להתפרש כדבר חדש, בקשתי היא שיסכימו איתי עוד שני פוסקים ויצטרפו להיתר זה". ובסיכום התשובה כתב: "שאם בשלו בשר בסיר חלבי תבשיל בשרי ולהיפך - בדיעבד אפשר להקל". אולם רוב הפוסקים לא הקלו בזה. וכן הגר"ד ליאור שליט"א לא הכריע ולא קבע מסמרות בדבר. ובטעם הדבר שהפוסקים החמירו בזה נראה שמצד אחד לא ברור שניתן להקל ועוד שחששו מפרצת חומת ההלכה וחשש שאם נקל במה שניתן להקל בסוף יבואו להקל בדברים נוספים שלא ניתן להקל בהם. וכעין זה כתב הרב פפויפר (דרך-כוכב עמ' 312-311) במכתב להסביר את הטעם שמחמירים בזה, וזה לשונו: "וכמה טעמים לדבר: א. שדרך עשיית הכלים משתנה תדיר, ומה שהיום לא בולע יכול מחר להיעשות בדרך שיבלע. ב. אם נקל בכלי מסוים בוודאי יבואו למכשול להקל גם בכלים אחרים. ג. הנורא מכל שכבר נקבעה צורה זו, לדרך ההפרדה בין כלי בשר וחלב, ובין טרף לכשר, וכל שינוי בצורת אופי שמירת חומות ההפרדה אין לדעת מה יהיה סופו. ד. אין אנו יודעים בסוד ההגעלה, את כל כוונות חז"ל, שייתכן שנוסף על הנגלה יש כאן עניין רוחני עמוק, ואין איש יודע מה". וכעין זה שמעתי מהגאון הרב אשר וייס שליט"א בשיעור בנושא הכשרת כלים (פרשת מסעי תשע"ט נמצא באתר קול הלשון). עוד העיר הגאון הרב שלמה הירש שליט"א (במכתב אלי) שאין להקל בזה משתי סיבות: א. נושא הבליעה בכלים שלנו לא נחקר מספיק. הבדיקות הם בנתוני מעבדה ודברים במציאות יכולים להשתנות מכמה סיבות. ב. כל עוד לא הוכח שהכלים בזמן חז"ל היו בולעים יותר מהיום אי אפשר להקל, כי אם גם הכלים בזמנם לא היו בולעים מוכח שאסרו בכל אופן. כפי הנראה זה לא נבדק (למרות שלא מסובך מידי לבדוק). וסיים הגר"ש הירש שלכן ניתן להקל רק כאשר מצטרפות סיבות נוספות וכדברי הגרש"ז אוירבך (ראה לקמן). ראה עוד בספר פניני הלכה (כשרות לב, ח) שביאר בכמה אופנים מדוע חייבים להגעיל כלי מתכת בימינו גם אם הם לא בולעים, ובין השאר כתב שניתן לומר שזה גזירת הכתוב ע"ש. אף שהזכרנו לעיל את דברי הגרש"ז אוירבך בהליכות שלמה שכתב שחלילה להקל בזה יש לציין שבספר מגילת ספר (יו"ד סי' צו אות טז), נכתב שידוע מבית מדרשו של הגרש"ז אויערבאך ובנו הגר"ש איערבאך שמצרפים סברה זו להקל. וכן שמעתי ממקורות שונים שעוד מגדולי ישראל מצרפים סברא זו כסניף לקולא. וכן נראה למעשה בפרט אם מדובר בשעת הדחק. ואולי סוגיא זאת תתברר יותר במשך הזמן על ידי גדולי ישראל, ואין לנו אלא דבריהם של גדולי ישראל שמפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים. כל טוב!