שלום עליך הרב, אני חייב לדעת אם פעולה זו אפשרית לעשיה בשבת. ראשית יש את העניין של האכלת בעלי חיים בשבת, ובשורה התחתונה הבנתי שמותר להאכיל חיות התלויות בבעליהן כגון כלב וחתול. שנית יש את מלאכת בורר- כאן אני מאוד מסתבך. הבנתי שכאשר בוררים מזון מצלחת שיש בה גם שאריות אוכל שאינו רצוי (כביכול "זבל") יש לאוכלו מיד, או לפחות תוך שעה מזמן הברירה. לכן אני מניח שהיתר זה אינו תופס למקרה שאנו עוסקים בו, והוא שמירת מזון לבע"ח מערב שבת לבוקר שבת. אני לא יכול שלא לשאול, אולי אם שומרים את כל תכולת השאריות לבוקר ומגישים אותם כך לבעלי החיים (הם יבררו אותו בעצמם), האם עדיין זה נחשב מלאכת בורר?

שלום וברכה, אכן מותר להאכיל כלב וחתול התלויים בבעליהם (שו"ע שכד, יא). לגבי איסור בורר, אם שאריות האוכל שאתה רוצה לתת לבעלי החיים מעורבבות עם שאר הדברים שבצלחת אכן אסור להפריד אותם בליל שבת לצורך שבת בבוקר. מותר לברור אוכל מפסולת רק לשימוש לאלתר ולא לשימוש לאחר זמן. אולם אם האוכל של בעלי החיים עומד בנפרד בצלחת אין בו איסור בורר (ראה שש"כ, פ"ג, סעיפים ג-ה). במקרה שהכל מעורבב בצלחת אין שום בעיה להניח בערב את כל מה שיש בצלחת עבור הבוקר ובעלי החיים יבררו לעצמם את האוכל שלהם. מקורות והרחבה: לגבי האכלת חיות בשבת מבואר בשולחן ערוך (שכד, יא) שנותנים מזונות לפני בעלי חיים שמזונותם עליך אבל אסור לתת אוכל לבעלי חיים שאין מזונותם עליך, וז"ל: "אין נותנין מים ולא מזונות לפני דבורים, ולא לפני יוני שובך ויוני עליה, ולא לפני חזיר; אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולים ויוני בייתות וכן לפני כלב שמזונותיו עליך". הטעם שאין להאכיל בעל חי שאין מזונותיו עליך הוא משום טרחה שלא לצורך (מ"ב ס"ק כט). והרמב"ם כתב שהטעם הוא שמא יבוא לידי כתישה ולישה (ראה ערוך השולחן ס"ד). אולם אין הדבר תלוי אם בעלי החיים שייכים לו, שהרי אם בעלי החיים רעבים וצריכים שנאכיל אותם מותר להאכילם אפילו שאינם שייכים לו. כך כתב ערוך השולחן (ס"ב): "ולענ"ד כל בעל חי שאני יודע שהוא רעב מצוה ליתן לו גם בשבת דורחמיו על כל מעשיו כתיב ועמ"ש שם הר"ן בשם הראב"ד ודו"ק". ומצד שני אם בעלי החיים מסתדרים בעצמם למצוא אוכל אסור להאכילם אף אם הם שייכים לו (כמבואר במ"ב ס"ק כט וכף החיים ס"ק מג). על פי זה כתב בשמירת שבת כהלכתה (פרק כז, הערה עא) שלפי זה יהא אסור ליתן שאריות מזון לחתול שמזונותיו עליו, מפני שדרכו של חתול לשוטט ולחפש מזון. וציין לסעיף ד בשולחן ערוך שמבואר שם שאין לטרוח באוכל של בעל חי כאשר האוכל ראוי לאכילה ורוצה להכשירו ולתקנו יותר. אולם נראה שלמעשה ניתן להקל ולהאכיל חתול בית שהרי כתב כף החיים (ס"ק מג) לגבי בעלי חיים שיודעים למצוא אוכל במקום אחר "ומיהו משמע דאם אין דרכם לשוטט ולאכול במקום אחר אלא הוא נותן לפניהם בכל יום ואם אינו נותן ישארו רעבים מותר ליתן להם גם בשבת משום צער בעלי חיים". ועוד יש לצרף סברות נוספות המובאות בפוסקים. באשל אברהם מבוטאשטש (סימן שכד) כתב שאם בלאו הכי היה זורק את האוכל, רק שלטובת הבהמה הוא זורק למקום אחר יש לומר שמותר וכל שכן אם בלאו הכי היה זורק במקום זה. עוד סברא להקל מצינו בדברי החזון איש (סי' נט, סק"א) שכתב שהאיסור הוא דווקא להאכיל אותם דברים שמצויים להם אבל חיטים ושעורים שאין מצויים להם מותר, ואף על פי שיכולים להתקיים בלא זה. מסתבר שהאוכל שנותנים לחתולים לא היו מוצאים החתולים במקום אחר. עוד יש לציין שכתבו כמה פוסקים (מובאים בפסקי תשובות שכד, הערה 31) שאין איסור אלא אם נותן ממש לפני בעלי החיים אבל אם מניח בצד והם באים ולוקחים מותר. אולם אין סברא זו מוסכמת ע"ש. ובערוך השולחן (ס"ג) התיר במפורש להאכיל חתול ביתי וז"ל: "וכן חתול שמגדלין בבית צריכין ליתן לה מזונותיה בשבת דזהו ודאי מזונותיה עליך". הזכרנו שכתב הגרש"ז להוכיח שאין לטרוח להאכיל חתולים כאשר הם יכולים למצוא מזון במקום אחר כמבואר בסעיף ד שכתוב: "אבל אסור לשפשף בהם בידים כדרך שעושים באוכלי בהמה כדי שיהיו נוחים לאכלם דשווי אוכל בדבר שאינו אוכל מותר לעשותו אוכל אבל מיטרח באוכלא בדבר שהוא ראוי לאכילה לא טרחינן ביה להכשירו ולתקנו יותר". נראה שיש לחלק שבסעיף ד האוכל נמצא להם רק שהאוכל לא כל כך מתוקן ועל כן אסרו. מה שאין כן האכלת חתול ביתי שהוא רגיל שבעליו מאכיל אותו, ואולי ירעב קצת אם לא יתנו לו. ועוד שכאן מדובר על טרחה מועטת מאד להגיש לפניהם אוכל מה שאין כן שם שמדובר בשפשוף ותיקון האוכל. אציין שבספר פניני הלכה (שבת כ, ג) התיר להאכיל חתול אפילו של הפקר על פי דברי ערוך השולחן (ס"ב) שמותר להאכיל כל בעל חי רעב משום 'ורחמיו על כל מעשיו'. והפליג על המידה, שהרי ערוך השולחן (ס"ג) בפירוש התיר רק לחתול ביתי. והסברא פשוטה שחתול יודע להסתדר בכוחות עצמו. ובהרחבות לפניני הלכה הוסיף: "והעיקר כפי שהבאתי מערוה"ש שכד, ב, שמצווה להאכיל בעלי חיים רעבים, ואין בזה טרחה שלא לצורך. וק"ו שמותר לתת שאריות לחתולי הפקר הואיל והם מועילים לאדם שרוצה שיאכלו את העכברים, העקרבים והנחשים שבקרבת ביתו, וכיוון שכך, נחשב קצת שמזונותיהם עליו". טעם זה אינו מספיק. משום טעם זה היה ניתן להתיר במקרה חריג שיש חשש במקום מסוים שנחשים מסתובבים ואדם זקוק לחתולים ליד ביתו, והוא מקפיד להאכיל חתולים לצורך זה, אבל בסתמא אין להתיר. בעניין איסור בורר, אם האוכל מעורבב בצלחת יש איסור בורר. ואם אינו מעורבב אין בו איסור בורר. בגדר המדויק מה נקרא תערובת בצלחת שיש בו איסור בורר, ראה שמירת שבת כהלכתה (פרק ג סעיפים ג-ה), ופסקי תשובות (שכד, אות טז, ואות יט), ואכמ"ל. בברכה