אדם שהזיק בגרמא בכוונה להזיק, כמו מי שהצמיד מטען חבלה עם מנגנון השהיה לרכב של חברו, וטען בבית דין קים לי כהשיטות שאם זה לא נזק מיידי זה גרמא? וכן אם מפזר בכוונה מסמרים בסמוך לגלגלים של רכב חברו וטוען שאי אפשר לחייבו כיון שיש פטור של כלים בבור כידוע? איך בית דין יפסקו בכזה מקרה למעשה? הרי מבחינה הלכתית לכאורה הוא פטור מדיני אדם, אך אם נפסוק כן החברה כולה נחשפת לסכנת כאוס ורשע ואין מושיע!

א. ההנחה שכל "דחייה" יוצרת "גרמא" שגויה. נזקי "בור", כמו גם נזקי "אש", ותולדותיהם, אינם מיידיים, ובכל זאת הם - כמובן - אינם גרמא. יתירה מזאת, גם על נזק שאדם גרם בגרמא, הוא חייב לשלם כדי לצאת ידי שמים. על הענישה בידי שמים כתב קצות החושן (לב סק"א): "...וכמה מיני גרמא איכא שנפטר מתשלומין אפילו בדיני שמים, ואילו עונש ודאי אית ליה אפילו בגורם דגורם, והוא פשוט". ב. גם ההנחה שקל לטעון "קים לי" ולהיפטר, אינה מדוייקת, שכן ל"קים לי" מיגבלות רבות וסייגים לא מעטים, שמונעים "אנרכיה" הלכתית-שיפוטית - כך הדגישו פוסקים רבים, כדוגמת שו"ת הרדב"ז ח"ב סימן תתכ"ה; אורים ותומים סו"ס כה; מהרי"ף סי' סא, שו"ת יביע אומר ח"ט חו"מ סי' א, ועוד הרבה. ג. עם זאת, לעצם השאלה יש מקום, שכן אדם יכול להתחכם ולהרע, ולכאורה להיות פטור - לדוגמה: יזיק שוב ושוב, ולהרבה אנשים, וזאת "רק" בפחות משווה פרוטה, ולכאורה לא יתחייב; וכך עוד הרבה מקרי-התחכמות-להרע. הר"ן בדרשותיו (דרוש יא) הבהיר אפוא שלשם כך קיימת מערכת משפטית מקבילה למערכת "הרגילה": משפט המלך. למלך (ולדברי מרן הראי"ה קוק - גם ל"מלכות", היינו רשות שלטונית שהתקבלה בעם ישראל), סמכות לחרוג מ"שורת הדין" כאשר נוצר צורך מעין זה. כך, לדוגמה, כתב הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות (פ"ג ה"י) כי "כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה... להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם". מעין זה כתב הרמב"ם גם בהלכות רוצח (פ"ב ה"ד). "וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין, אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו; וכן אם ראו בית דין להרגם בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך, יש להם רשות כפי מה שיראו". ושב והדגיש זאת - ביחס לסמכויות בתי דין שהיו בזמנם - בהלכות סנהדרין (פכ"ד ה"ד): "יש לבית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות, ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה... לעשות סייג לתורה. וכיון שרואים בית דין שפרצו העם בדבר, יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם... ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו..." (רמב"ם, סנהדרין פכ"ד ה"ד). סוף דבר: ההלכה מצאה דרך לגדור "פירצה" זו, ולכן מעלליו של "מתחכם" זה לא יעלו בידיו, וייענש.