ידוע שניתן לתלות קישוטים עד ארבעה טפחים (32 ס"מ) לסכך. האם מודדים ארבעה טפחים מהקרשים המעמידים (ה'לטות') או מהסכך?

שלום וברכה, הקרשים המעמידים את הסכך כשרים מעיקר הדין לסכך (ראה שו"ע, תרכט, יח). לכן אם הקישוט נמצא מתחת לקרש מסתבר שמודדים את הארבעה טפחים מהקרש שמעליו. יש לציין שמן הסתם הקישוט מתפשט לצדדים ולא רק מתחת לקרש. אם אכן חלק מהקישוט נמצא מתחת לקרש ואין מרחק ארבעה טפחים בין הקישוט לקרש, ואילו חלק מהקישוט מתחת לסכך ושם יש הפרש של ארבעה טפחים, במקרה זה הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים אם מספיק שיהיה תחילת הקישוט בתוך ארבעה טפחים. ראה בעניין זה בחזון עובדיה (עמ' עו). ראה החזון עובדיה (שם) שכתב שאף אם הקישוט יורד מארבעה טפחים בדיעבד ניתן לאכול ולישון מתחת למקום הקישוט משום שסכך פסול אינו פוסל אלא בארבעה טפחים. הרחבה: ניתן היה לומר שיש למדוד מהסכך ולא מהקרש שהרי בגובה הקרש החמה מרובה מהצל. אולם באמת נראה שמודדים מהקרש. זאת משום שגם הקרש הוא חלק מהסכך. הגע בעצמך, בסוכה המדובללת שהסכך הוא בגבהים שונים מאיזה מרחק נמדוד את הקישוט? ודאי שמכל חלק של הסכך בפני עצמו (ואינו דומה לסימן תרלג, ב שצריך צילתו מרובה מחמתו, ודו"ק). ומצאתי בספר בית דוד, לרב דוד צבי שאול (עמ' קצט), שכתב: "אם יורדים הוצים מהסכך יש להסתפק מהיכן מודדים את אותם ארבעה טפחים, שיש מקום לומר שמודדים אותם מסוף ההוצים אף מאלו שנמוכים עד כדי שחמתם מרובה מצלתם, שגם כלפיהם אומרים שהנויים בטלים לסכך, שהרי סוף סוף הם חלק מהסכך, ומאידך יתכן שצריך למדוד אותם מהמקום המעובה שבסכך שבו צלתו מרובה מחמתו וצ"ע. עכ"ל. ואני את הנלענ"ד כתבתי. וכן כתב הג"ר שלמה הירש שמסתבר שמודדים בכל קרש לפי הגובה שלו. והוסיף שדברי הבית דוד הם רק בהוצים דקלישי כמובא בגמ' סוכה ועירובין ובתוס' שם, וכך משמע מדבריו, אבל בקרש שהוא עבה גם הוא מודה. בברכה