שלום רב! נמצאנו למדים: א. חפץ משוויי פרוטה ומעלה חלה עליו מצות השבת אבידה. ב. חפץ שאין בו שווה פרוטה אין צריך להשיבו, ואעפ"כ המוצא חפץ זה אינו זוכה בו. ואיתא בסנהדרין (צז/א) "ג באין בהיסח הדעת אלו הן משיח מציאה ועקרב", ופירש הרשב"ל: אם זכו בא משיח כמציאה (שכן מציאה באה בהיסח הדעת) ששמח בה, ואם לא זכו בא משיח כְּשֹׁד משדי כנשיכת עקרב (שגם בא בהיסח הדעת), שאלתי היא: האם לא נלמד מגמרא זו, שיש מציאוֹת שאין להכריז עליהן אלא לקחתן לעצמינו ולשמוח בהן ככוונת הגמרא? או שגם כאן יש להכריז על המציאה ואז הגמרא בסנהדרין סותרת את כוונתה? או אולי יש להכריז על המציאה (שאין בה שווה פרוטה) הבאה בהיסח הדעת בשוק התחתון, אף על פי שלא נזכה בה? כי אם לא, לא יוכרז משיח אם יבוא כמציאה בהיסח הדעת בשוק העליון... אנא תשובתכם!

שלום וברכה, חפץ שאין בו סימן ונודע לבעלים שהחפץ נפל לו קודם שהמוצא הגביהה אותו, מן הסתם הבעלים התייאשו מלמצוא אותו- אין בו מצוות השבה. הגמ' דנה מתי אנו מעריכים שהבעלים ידע שנפל לו החפץ, כגון שנפל לא חפץ כבד או כסף שאדם ממשמש בכיסו לראות שהוא נמצא. וכן אם אדם מצא חפץ בים אין בו מצוות השבת אבידה, אף שהבעלים עדין לא התייאשו. וכן אדם שמצא חפץ שהבעלים הפקיר, כגון שהניחו בצד האשפה זו מציאה שבאה בהיסח הדעת בברכה,