האם יש להקב"ה מידות שיש להימנע מהן?

שלום רב! אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים יג, ה) אחרי יי אלהיכם תלכו? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) כי יי אלהיך אש אוכלה הוא. אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה. כָּךְ לָמְדוּ בְּפֵרוּשׁ מִצְוָה זוֹ. מַה הוּא נִקְרָא חַנּוּן אַף אַתָּה הֱיֵה חַנּוּן. מַה הוּא נִקְרָא רַחוּם אַף אַתָּה הֱיֵה רַחוּם. מַה הוּא נִקְרָא קָדוֹשׁ אַף אַתָּה הֱיֵה קָדוֹשׁ. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ קָרְאוּ הַנְּבִיאִים לָאֵל בְּכָל אוֹתָן הַכִּנּוּיִין אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד צַדִּיק וְיָשָׁר תָּמִים גִּבּוֹר וְחָזָק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. לְהוֹדִיעַ שֶׁהֵן דְּרָכִים טוֹבִים וִישָׁרִים וְחַיָּב אָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בָּהֶן וּלְהִדַּמּוֹת אֵלָיו כְּפִי כֹּחוֹ. אומר ריש לקיש: (פסחים סו/ב) כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו. ושאלו (ברכות ז/א) ומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא? אין! דתניא (תהלים ז, יב) וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם. אם כן הכעס זהו אחד ממדותיו של הקב"ה לעוברי רצונו, ואומר דוד המלך (תהלים קלט, כא) הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, והרי כשאדם כועס הרי הוא מוחה על דרך לא טובה שמהלך בה חבירו ובכעסו מוכיחו על מחדליו ההתנהגותיים כמו הורה או מורה או שוטר האוכף את החוק לזה העובר עליו על מנת להחזיר את בנו או תלמידו או את האזרח לנוהגו הנורמטיבי לטובתו שלו, ובזאת אנו מתדמים להקב"ה שבודאי כועס וזועם (בכל יום) על עוברי רצונו שסטו מן הדרך הטובה על מנת להחזירם לדרך הישר. וישנן עוד מדות להקב"ה שמשום מה אין ראוי לאמצן, כמו "אל קנא" ו"נוקם" ו"נוטר" וכו, מדוע להקב"ה מותר ליקום וליטור עד "אלף דור" ואילו אנו קרויין שנכשלנו באופיינו במדות אלו וצריכים לרסנם? מדוע במדות אלו לא ראוי להתדמות להקב"ה אף על פי שהן משמשין לפניו? והרי מן הראוי שיש לאמץ לתוכינו את כל מדותיו של הקב"ה על מנת להתדמות לו ומתוך שיקול דעת נכון נבון וחיובי ולא סתם מתוך כעס נטירה או נקימה שרלטניים, אלא על מנת להוכיח ולהיות מורה הוראה לדרך הטובה שיבור לו האדם על מנת שיגיע [בדרך הקצרה הארוכה או הארוכה הקצרה (לפי יכולותיו וכישוריו)] למחוזות של חיי עולם. בתודה מראש!

לשואל, שלום וברכה! באופן עקרוני אתה צודק. ראוי לנו להלך בכל מידותיו של הקב"ה. הרי כך כתב הרמב"ם (הל' דעות פ"א ה"ד) בפירוש מצוות "והלכת בדרכיו", סמוך להלכה שהעתקת ממנו: "הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו... כיצד? לא יהא בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני: לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת". כלומר, הרמב"ם מדריך לכעוס מדי פעם לפי הצורך, "כעס מעט בכמה שנים" (שם הלכה א). מצאנו אפילו אמירה (יומא כג ע"א) ש"כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש - אינו תלמיד חכם"! (מימרא זו טעונה ביאור נרחב, ואין כאן מקומו, עיין שם במאירי. הבאתי אותה כאן רק להמחשת העניין, שיש גם צד להשתמש במידות ה"עזות"). ברם, מבחינה מעשית, לבשר ודם כמונו קשה מאוד לנהוג במידות הללו באיזון המדויק, בלי תערובת של יצר הרע שנותן דרור ליצרו במסווה של צידקות והליכה בדרך ה'. לכן חז"ל התבטאו בשבח ההליכה בדרך ה' ב"חנון ורחום" ולא ב"נוקם ונוטר", למרות שלפעמים צריך גם אותן. ראה גם ברמב"ם בפ"ב ה"ג, שכתב שלגבי הכעס צריך להתרחק עד הקצה האחרון, כנראה משום שמבחינה מעשית רק הדרכה כזו תביא אותנו לאיזון הדרוש.