טבילת הפת במלח בברכת המוציא בשבת

שלום וברכה, קראתי שיש 2 מנהגים בנוגע לטבילת פרוסת המוציא במלח: לפזר 3 פעמים את המלח על הפת, או לטבול 3 פעמים את הפת בצלוחית מלח. מה הנוהג המקובל? והאם כדי לצאת לשתי השיטות אפשר לפזר מלח על הפת ואחר כך לטובלה בצלוחית מלח, או האם ניתן לטבול גם במלח שנשר על הצלחת מהפיזור לפי המנהג הראשון? ואם נוהגים את שני המנהגים אחד אחר השני (גם מפזרים וגם טובלים בצלוחית מלח), האם זה נחשב הפסק בין ברכה לאכילה? יישר כח ותזכו למצוות

שלום וברכה! ראשית יש להבהיר, שעניין טבילת הלחם במלח אינו דוקא בשבת, אלא גם בימות החול יש עניין לטבול את הפת במלח (עיין בשו"ע סימן קס"ז). עוד יש לציין, שבלחם שמצוי כיום, שהוא נקי ומערבים בו מלח בזמן האפייה, על פי הפשט אין חובה לטבול את פרוסת המוציא במלח (עיין שו"ע קס"ז, ה, ובפוסקים המופיעים להלן). ויש שכתבו שבימינו, שאנשים רגילים לאכול את הלחם עם ממרחים ואין רגילים לאכול את הלחם כפי שהוא או בתוספת מלח בלבד, ראוי למרוח את פרוסת המוציא בממרח לפני האכילה משום כבוד הברכה (עיין שו"ת תשובות והנהגות ד', נ; קובץ "בית אהרן וישראל" קכ"ט, מאמרו של הרב מרדכי מרק). אבל על פי הקבלה אכן יש לטבול את פרוסת המוציא במלח בכל אופן (מג"א קס"ז, טו; באר היטב שם, ח; שו"ע הרב שם, ח; משנ"ב שם, לג; ערוך השולחן שם, יב; המאמר הנ"ל). ומכאן לשאלתך, האם לטבול את הפת במלח או לפזר את המלח על הפת – על פי הפשט מסתבר שאין הבדל בין טבילה לפיזור, אבל כאמור לעיל, במציאות שלנו עיקר העניין לשים מלח על הפת הוא על פי הסוד ולא על פי הפשט. בהנהגה שעל פי הקבלה, בלשונם של כל הפוסקים הנ"ל מופיע תמיד "לטבל" את הפת במלח, דהיינו שמדובר על טבילה ולא על פיזור. התייחסות מפורשת לשאלה זו מופיעה בפסקי תשובות קס"ח, הערה 40, שם כותב שעל פי הסוד צריך דוקא לטבול את הפרוסה במלח ולא לפזר את המלח על הפרוסה. לא מצאתי מקור כלשהו למנהג שציינת, לפזר מלח על הפרוסה.