הכלי טפל לאוכל לעניין הוצאה בשבת

המשנה במסכת שבת אומרת שאם אדם מוציא אוכל פחות מכשיעור בכלי, יהיה פטור: על הכלי, כי הוא טפל לאוכל, ועל האוכל הוא פטור כי הוא פחות מכשיעור. ולכאורה ממ"נ: 1. אם צריך לאוכל שהוציא, הרי הוא "מצניע" ויהיה חייב על האוכל גם פחות מכשיעור 2. ואם לא צריך לאוכל, הרי זה אומר שמטרת ההוצאה היתה הכלי, והוא צריך לכלי ולא לאוכל, וצריך להתחייב על הכלי.

שלום ערוך השולחן (אור"ח סי' ש"א סע' מ"ב) ביאר הלכה זו: "המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי - פטור אף על הכלי, שהכלי טפילה לו. וביאר הרמב"ם מפני שאין כוונתו להוצאת הכלי אלא להוצאת מה שבתוכו עכ"ל. ומזה מבואר דאם היתה כוונתו להוצאת הכלי - חייב. ודין זה הוא משנה בפרק י' (צ"ג:), ובירושלמי מבואר דזהו רק באוכלין הצריכים לכלי, כגון פירות שמנים כתותים וכיוצא בהם, אבל כשאין צריך לכלי - חייב, וכן כתב הראב"ד שם. אבל הרמב"ם לא הביא זה, משום דבש"ס שלנו לא משמע כן". כל מה שנכתב בהלכות שבת לגבי שיעורי הוצאה, שצריך להוציא כשיעור המועיל כדי להתחייב, זה דווקא אם האדם הוציא סתם ללא כוונה מיוחדת, שאז אנו משערים בכל דבר מהו השיעור שיש ממנו תועלת; אבל אם האדם הוציא דבר מכל אלו שנזכרו במשניות ובהלכות, שישמש לזריעה [בדברים שהם גידולי קרקע], והיתה כוונתו לזרוע רק זרע אחד כגון שרצה לזרוע בעציץ, או שהוציא לרפואה [בדברים ששייך בהם רפואה], או להראות ממנו דוגמה למוכר או לחברו שיביאו לו ממין זה; וכן לשאר צרכים, שכדי להשיגם, צריך כמות מועטת מהדברים הנזכרים לעיל – חייב בשיעור כל שהוא, מפני שגם בכמות מאוד מועטת, יש בהוצאתו תועלת. ובמשנה שלנו מדובר שאין לאדם כל כוונה מאותם כוונות או צרכים אלא כוונה סתמית ולכן חייב על האוכל רק אם היה מוציא כשיעור. יום טוב