מקור לקדיש יתום

שלום. מנהג אמירת קדיש יתום אינו מוזכר בחז"ל ובגאונים ונראה שגם רוב הראשונים לא נהגו לאומרו. כיצד ייתכן לומר שיש באמירתו תועלת אם אין מסורת לאומרו? כמו-כן הקדיש תוקן בימי בית שני ואם כן האם ייתכן ועד ימות בית שני נמנעה מבני ישראל הזכות לתקן את נשמות הוריהם? אודה לתשובה

נעמיד דברים על דיוקם: א. עיקרו של הקדיש - כל קדיש, כולל 'קדיש יתום' - הוא "קידוש השם הגדול" שבא לידי ביטוי במילים "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא". משפט זה קדום - הוא מוזכר כבר במשנה, ולמעשה רישומו נמצא כבר בתנ"ך (דניאל ב, ועוד). . ב. יש מהראשונים שכתבו שהקדיש כולו תוקן כבר על ידי אנשי כנסת הגדולה, אך רבים אכן סברו שהנוסח שבידינו מאוחר הרבה יותר. ג. הפנייתו כלפי יתומים מיוחסת (מס' כלה רבתי פ"ב) לרבי עקיבא, שחינך כך קטן, וזאת משום שאותו קטן לא יכל "לזכות" את אביו בדרך אחרת. מכך נמצאת למד שבוודאי שגם אצל הקדמונים בנים זיכו את הוריהם - וכפי שמפורש בגמרא (סנהדרין קד ע"א), ואולם הם עשו זאת בדרכי הזיכוי העיקריות: בתפילה, בלימוד תורה, צדקה, מצוות וכדו'.