כאדם שלומד גם גמרא וגם הלכה, כלומר משנ"ב, שמתי לב עם הזמן, שבעצם ההלכה היא עולם נפרד לגמרי. הגמרא לוקחת כל דין במשנה ושואלת מנלן. אחרי שהיא מוצאת מקור לדין במשנה, היא תברר כל פרט, ועדיין יהיו מחלוקות על כל פרט ופרט, אם ניתן לקיים את המצווה באופן מסויים וכדומה. בקיצור, הגמרא דנה במצוות התורה ב"ראש פתוח". משהו בבחינת "לא בשמים היא... בפיך ובלבבך לעשותו". לעומת זאת, השו"ע, כיום נחשב אצל בני הישיבות ובוגריהם לספר ההלכה הקלסי והבסיסי לחיובו של כל יהודי, ואפילו פשוט שבפשוטים. אבל השו"ע לכאורה מחמיר הרבה יותר מהגמרא - למשל הגמרא אומרת "כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלוש פעמים מובטח לו שהוא בן עולם הבא" ובהלכה זה הפך לחיוב! (ופה יש עוד תמיהה - אפילו לא כתוב שזה חיוב, זה רק מובן בדרך אגב מדברי השו"ע), הגמרא אומרת לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור. כל הקובע מקום לתפילתו וכו’. לעולם יאמר לחבירו לך לשלום ולא לך בשלום. והכל הופך להלכות פסוקות! (והלשון ’לעולם’ אינה מורה על חיוב. כמו שמצינו למשל לעולם אל ירבה רעים בתוך ביתו, לעולם יקנה מנעלים לרגליו והרבה כאלה). האם עלינו ללמוד רק את הגמרא או הרי"ף למשל ששם מובאים הדברים כפי שהם מופיעים בגמרא, רק בקיצור. או שעלינו להסיק להלכה ולמעשה ולהוראה שהשו"ע לא כולו חיובים גמורים על כל יהודי פשוט?

להבנתי השאלה מחולקת לשתיים. א: הדיון בגמרא מובא בלשון שאינו מחייבת אלא בלשון של רעיונות וסברות. לעומת השו"ע והמ"ב שכתובים בלשון מחייבת. ב: יש דברים שבגמ' מובאים כמעלות ומידות חסידות ובשו"ע מופיעים כחיובים. ומתוך כך מסיק השואל שאולי ניתן לוותר על השו"ע ולפסוק ישר מתוך הגמ'. וכך ההלכה תהיה יותר פתוחה וכו'. (או לחילופין לא לקבל את דברי השו"ע כחיובים גמורים). לגבי חלק א: צריך לדון בשני עניינים: א. האם השו"ע נאמן לגמ'? ב. האם ניתן לפסוק ישר מתוך הגמ' ללא מחוייבות לדעת השו"ע? התשובה לשתי השאלות, שברור שהשו"ע נאמן לגמ', ויש מחוייבות לפסוק כשו"ע, אלא אם כן יש סיבה שלא לקבל דעתו. ונסביר בקצרה: גם במשנה ובגמ' רוב ההלכות מובאות בצורה מחייבת. 'ביצה שנולדה ביו"ט' ב"ש אומרים תאכל וב"ה אומרים שלא. 'סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה' וכו'. בהרבה הלכות יש דעות שונות, ובזה יש הבדל בין ספר שדן בסברות היסודיות, שבזה מובאות כל הדעות בצורה של דיון, ובין השו"ע שקיבל על עצמו להכריע, ולכן כותב בסגנון של הלכה פסוקה. ומי שרוצה ללמוד ולהבין את שורשי ההלכה צריך לפתוח את הגמ', ומי שרוצה לקיים הלכה למעשה צריך לפתוח את השו"ע. שהשו"ע סיכם למעשה את העולה מן הגמ'. ואפשר לכאורה לומר, שאני אלמד את ההלכה מן הגמרא לבד, ואולי אגיע למסקנות אחרות. אך דבר זה בלתי אפשרי משתי סיבות. א: כדי לפסוק ישר מן הגמ' צריך להיות ת"ח מאוד גדול שצריך לשלוט בכל הש"ס, כדי לדעת שהמסקנה שלי מתאימה לכל הש"ס, ומי שאינו בקי בכל הש"ס ויפסוק לבד, ללא ספק שלרוב פסיקותיו יהיו סתירות מפורשות בש"ס, ומעטים מאוד אף הגדולים בימינו שיכולים לפסוק ישר מתוך הש"ס מצד בעיה זאת. ב: יש הרבה מקורות לכך שקבלה של ציבור מחייבת, וכל שכן קבלה של כל עם ישראל. ולכן אם עם ישראל קיבל על עצמו הלכה או הנהגה הדבר מחייב את כולם. וכתבו הפוסקים שהשו"ע התקבל על ידי עם ישראל ולכן אי אפשר לחלוק עליו. (עיין בספר יחווה דעת סוף חלק ה' שהביא לזה הרבה מקורות). לגבי החלק השני, שיש דברים המובאים בש"ס כמידת חסידות והשו"ע כתבם כחובה. אכן קיימים כאלו, וכמדומני שאינם רבים כל כך. ולענ"ד יש בזה שני הסברים: א: למרות שפעם היה הדבר מידת חסידות עם ישראל קיבל על עצמו את הדבר כחובה. כמו לגבי תפילת ערבית שאע"פ שמדינא דגמרא הוכרעה הלכה שתפילת ערבית רשות, כתב הרי"ף שמצד המנהג קיבלו על עצמם את הדבר כחובה. דוגמא נוספת בהדלקת נר חנוכה, שאע"פ שבגמרא מבואר שמצד הדין די בנר אחד לכל הבית, ואילו הוספת נרות היא הידור ואף הידור מן ההידור. בשו"ע לא נמצא עיקר הדין כלל, אלא רק אופן הדלקה שמוסיפים והולכים כפי שעושה כל עם ישראל. וניתן להסביר שאחר שנהגו כך כולם, אין הדבר נכון לא לנהוג כך. ב: יש מקומות שבאמת השו"ע כותב מידות חסידות בסגנון של הלכות גמורות, מצד שכך ראוי לנהוג, והפוסקים מעירים שהלכות אלו הינן מידת חסידות ולא חיוב גמור. כמו שהשו"ע כותב שצריך להחליף בגדים מתחת לשמיכה, וכתב האגרות משה שזו מידת חסידות. ות"ח גדולים יודעים היכן השו"ע מחמיר מעבר לעיקר הדין, ומורים כך לציבור.