למה הצום של עשרה בטבת נבחר כיום הקדיש הכללי לזכר החללים בשואה, למה לא ט’ באב או י"ז בתמוז או אפילו היום שנקבע כיום השואה והגבורה? האם יש קשר מהותי בין י’ בטבת לבין זכר השואה?

את יום הקדיש הכללי קבעה הרבנות זמן רב לפני שהכנסת קבעה את כ"ז בניסן. לפי ההלכה מי שאינו יודע את היום בו מתו קרוביו קובע לו יום בשנה שבו יאמר קדיש ויתענה. המנהג להתענות ביום זיכרון כבר מוזכר בתלמוד. גם מי שלא נוהג להתענות ביום זיכרון אישי חש צורך להתענות ביום שייקבע כיום זיכרון כללי על השואה הנוראה. בזמנו הייתה הסכמה מקיר אל קיר לקבוע צום מיוחד לזכר האסון הגדול, כגון: בי"ז אלול יום פרוץ מלחמת העולם השנייה, אך החזון אי"ש התנגד. ולכן נקבע עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי. י' בטבת נבחר משתי סיבות: א. קל לצום בו גם לאנשים חלשים. ב. הוא מציין את תחילתה של שרשרת הפורענויות שעברו על עם ישראל, האסון האחרון נעוץ באסון הראשון. לעומת השיקולים התורניים לקביעתו של עשרה בטבת, השיקולים לקביעת כ"ז בניסן מאוחר יותר ע"י הכנסת היו שרירותיים ופוליטיים. רצו לקבוע תחילה יום זיכרון לגבורה בלבד, בערב פסח, יום פרוץ מרד גטו ורשה. כשהבינו שהתאריך לא מתאים ויש צורך להזכיר גם את השואה של הציבור הרחב שלא היה לו נשק ולא היה מסוגל להילחם, מצאו תאריך שיהיה בדיוק באמצע בין שביעי של פסח לבין יום העצמאות. אומנם אחרי שהמדינה קבעה את כ"ז בניסן אין לפרוש מן הציבור, אך מבחינה הלכתית אין אפשרות לקבוע יום תענית והספד בניסן. אי לכך תקנת עשרה בטבת לא זזה ממקומה. למרות שרובו של הדור הראשון של חייבי הקדיש כבר איננו, איננו פטורים כולנו מלומר קדיש על האסון הגדול הנורא ביותר שארע לעם ישראל בכל ההיסטוריה הארוכה שלו. לכן, גם בן הדור השלישי והרביעי שאין לו קרובים שנרצחו בשואה צריך לחוש מחוייבות לומר קדיש.