שאל את הרב

  • תורה, מחשבה ומוסר
  • שאלות כלליות

דקדוקים ב"ביטול תורה"

undefined

הרב עזריה אריאל

י תשרי תשע"ה
שאלה
א. חבר שלומד תורה כרגע - מותר לשאול לשלומו ולדבר איתו מעט (איך הייתה שבת וכדו’), או שיש בזה משום ביטול תורה? ב. בחור ישיבה שמוכר ספרים - חייבים לחכות עד שיפסיק לימודו כדי לקנות ממנו? ג. ובכלל, האם יש לדקדק ב"ביטול תורה" עד לרמות כאלו? מה הגדר? תודה רבה!
תשובה
לשואל, שלום! שאלה קשה שאלת, והיא נעשית קשה יותר ויותר בדור שלנו, דור של מכשירים 'חכמים' מסיחי דעת, המונעים מהאדם להתרכז ברציפות מספר דקות בעניין אחד. 1. באופן כללי יש להבחין בין שני נושאים: א. מצוות לימוד תורה, עד כמה היא מקיפה את כל זמנו הפנוי של האדם. לעניין זה אין ספק שצרכים נחוצים מותרים, ומבחינה זו שיחת התעניינות ידידותית מותרת וראויה. ב. הפסקה באמצע הלימוד. הפסקה כזו היא בעיה לא רק מבחינת "ביטול תורה", ביטול מצות עשה של לימוד תורה, אלא שכשם שבתפילה אין להפסיק באמצע (לא משום "ביטול תפילה" אלא משום שהתפילה צריכה להיות רצופה) כך גם קיים עניין גדול בלימוד תורה שלא להפסיק באמצע שלא לצורך, משום שהפסקת הלימוד היא זלזול מסוים בלימוד התורה. כשם שאדם האוסף יהלומים לא היה מפסיק לכל דבר מזדמן, כך גם הלומד תורה אמור שלא להפסיק באמצע לדברים מיותרים. 2. מקורות בדברי חז"ל על איסור ההפסקה באמצע הלימוד: א. במשנה באבות פ"ג מ"ז: "רבי שמעון אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר 'מה נאה אילן זה' ו'מה נאה ניר זה' מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". הפרשנים עמדו על לשון "כאילו", שאינו ממש כמתחייב בנפשו (עיין פירוש ר' יעקב ב"ר שמשון, במהדו' 'משנת ראובן' על מסכת אבות של מוסד הרב קוק), אך עדיין יש ללמוד מכאן על חומרת העניין של הפסקת הלימוד מפני דברים טפלים, ולשון הרשב"ץ שם: "וזהו חילול כבוד התורה, שהיתה חשובה לו זאת השיחה יותר ממה שהיה שונה משנתו". וברבנו יונה: "כי בעוד שהאדם שונה אין לו להשיח שיחת חולין, כי צריך לעמוד באימה ויראה לפני התורה... מאחר שהוא משתמש בכתרו של הקב"ה יתברך צריך לעמוד ביראה ולא לדבר בשיחה בטלה". יש פירושים שהמעיטו מחומרת העניין: האדם התחייב בנפשו לא כעונש אלא שבדרך הוא זקוק לשמירה מיוחדת על ידי תורתו והוא הפסיק את שמירתו (פירוש נוסף בר' יעקב ב"ר שמשון). חומרה מיוחדת יש באמירה "מה נאה", שהתפעלותו מהאילן והניר גוברת על התפעלותו מהתורה (רש"ר הירש, בראשית כח, י). הרב צבי יהודה קוק זצ"ל ('לנתיבות ישראל' ח"ב עמ' שמא והלאה) הסביר באופן רעיוני, שהבעיה היא בניתוק ממשנתו, שהוא רואה את נוי האילן כמשהו נפרד מהגילוי האלוקי שבתורה (באופן הפוך מרש"ר הירש, וד"ל), אבל קשה להסיק מכך הלכה למעשה. ב. בגמרא (חגיגה יב ע"ב ועבודה זרה ג ע"ב) נאמר: "אמר רבי לוי: כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה - מאכילין אותו גחלי רתמים, שנאמר (איוב ל): הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ [על דרך הדרשה: מפסיקים את הלימוד מן הכתוב בלוחות הברית] עֲלֵי שִׂיחַ - וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם". על פי זה כתב המשנה ברורה (שער הציון סי' רפה סקי"א) שאמנם מותר להפסיק בקריאת שמו"ת בין פרשיה לפרשיה, "אבל באמצע ענינא מן הדין אסור להפסיק, וכמו שאמרו חז"ל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים". ג. ביומא יט ע"ב: "אמר רבא: השח שיחת חולין - עובר בעשה, שנאמר 'ודברת בם' - בם ולא בדברים אחרים". רש"י מפרש ש"דברים אחרים" הם "שיחת הילדים וקלות ראש", אך רבנו חננאל מפרש גם על שיחת חולין רגילה, אלא שהיא באמצע הלימוד: "המפסיק בעת שקורא בתלמוד ושח שיחת חולין עובר בעשה". ד. בגמרא בברכות נג ע"א: "תנו רבנן: היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם. בית שמאי אומרים: כל אחד ואחד מברך לעצמו [בורא מאורי האש]; ובית הלל אומרים: אחד מברך לכולן, משום שנאמר: ברב עם הדרת מלך. בשלמא בית הלל מפרשי טעמא, אלא בית שמאי מאי טעמא? - קסברי; מפני ביטול בית המדרש. תניא נמי הכי: של בית רבן גמליאל לא היו אומרים 'מרפא' [כמו "לבריאות" למי שהתעטש] בבית המדרש, מפני ביטול בית המדרש". גם מכאן עולה שאין להפסיק בלימוד בית המדרש אפילו לזמן קצר, אם כי מסתבר שכאן העניין חמור יותר משום שזהו ביטול תורה לכלל הציבור בבית המדרש. הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"ד ה"ט) הביא דין זה בלשון זו: "אין ישנים בבית המדרש, וכל המתנמנם בבית המדרש חכמתו נעשית קרעים קרעים... ואין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה בלבד, אפילו מי שנתעטש אין אומרים לו רפואה בבית המדרש ואין צריך לומר שאר הדברים, וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בתי כנסיות". נראה מדבריו שהאיסור איננו מחמת ההפסקה בלימוד אלא מפני קדושת בית המדרש, שאסור לדבר בו שיחת חולין (כמובן אף זה שיקול שצריך להתחשב בו לגבי שאלתך). וכך הלשון גם בשולחן ערוך (יו"ד סי' רמו סי"ז, ועיין שם בש"ך סקט"ז ובט"ז סק"ו, נחלקו האם דין זה נוהג בכל חומרתו גם בימינו). 3. בעניין זה של הפסקה באמצע הלימוד מצינו ארבעה היתרים: א. כשסיים עניין בלימודו. ב. כשההפסקה נחוצה מטעמי נימוס. ג. כשיש צורך ממשי להפסיק. ד. אמירה קצרצרה. 4. בספר 'יוסף אומץ' (לרבי יוסף יוזפא מפרנקפורט, לפני כ- 400 שנה, עמ' 268-269) דן באיסור זה והקושי לעמוד בו: "ומיום עמדי על דעתי נצטערתי מאוד להשמר מעונש זה, כי מילתא דשכיחא היא מאוד למי שלומד בחדר אשר בני ביתו הם תמיד בו וגם הנכנסין והיוצאין תדירי למיעל ולמיפק ולדבר עם בעל הבית מהצריך להם, שבעל הבית יפסיק מלימודו פעמים רבות. ואמרתי אל לבבי: אולי אין עונש הנ"ל [אלא] רק דוקא באמצע הענין, אבל אם גומר הענין שעוסק בו קודם דיבורו, אע"פ שעדיין לא גמר תלמודו בשעה זו ועדיין הספר פתוח לפניו ללמוד בו יותר, אפשר דלא מיקרי הפסקה, והיינו אם על ידי דיבורו לא יצטרך לחזור ולכפול ללמוד מקצת הענין אשר כבר למד לפני דיבורו כדי להבין הענין ההוא על בוריו, לכן לא הוי הפסקה. וגם אפשר לומר דלא חמירא האי הפסקה מהפסקה דקריאת שמע וברכותיה ובין הפרקים, שמותר לשאול בשלום אדם נכבד ולהשיב לכל אדם, לכן אם בא אדם אחר לגבולו ולא יפתח הבעל בית לדבר עמו מה שאלתו ובקשתו הוי כמי שאינו משיב בשלום מי שפגע בו ברחובות קריה... אכן כולי האי ואולי, כי צדדי היתרא אלו לא מצאתי בשום מקום, רק שאני בדיתים מלבי כדי למצוא סעד וסמך למה שמקילין בזה הדבר שעונשו רב, ורבים מאנשי מעשה וגם רבנן קשישאי לא ראיתי נזהרין מזה". לפיכך המליץ להימנע גם בהפסקות אלו, עד גמר לימודו באותה שעה. תמצית דבריו, שיש שני היתרים בעניין זה: האחד הוא כאשר הלומד השלים עניין מסוים (וכפי שהגדיר זאת, שבחזרתו ללמוד אינו צריך לחזור על משהו כדי לשחזר את מה שכבר הבין). כאמור, גם במשנה ברורה (סי' רפה הנ"ל) חילק בין מי שנמצא באמצע הפרשיה לבין מי שנמצא בין שתי פרשיות. ההיתר השני הוא לצורך נימוס. 5. להיתר מטעמי נימוס מצינו מקור קדום באחד הראשונים, 'ספר המכריע' (מאת הרי"ד, סי' סו), וזה לשונו: "אם סח בתוך המצוה אין בכך כלום... מיהו לכתחילה אסור להפסיק מצותו ולהשיח דברים בטלים, כדתנן המפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה וכו'. אבל לשאול ולהשיב מפני היראה והכבוד התירו לו חכמים כדתנן בפרק היה קורא בתורה". לענ"ד יש להביא ראיה להיתר זה ממה שמספרים חז"ל על רבן יוחנן בן זכאי: מצד אחד נאמר (סוכה כח ע"א): "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי: מימיו לא שח שיחת חולין, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין... ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה", ומאידך (ברכות יז ע"א): "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק". אם בכל הליכתו היה לומד תורה, כיצד הקדים שלום לכל אדם? על כרחנו הוא הפסיק באמצע לימודו. עוד יש להביא כדמות ראיה מהגמרא בשבת פט ע"א: "אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו: משה, אין שלום בעירך? - אמר לפניו: כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? אמר לו: היה לך לעזרני. מיד אמר לו: ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת". לא באתי בסודם של כתרי אותיות, אבל מסתבר שקשירתם איננה פחותה מתלמוד תורה ובכל זאת אמר הקב"ה למשה שהיה עליו לומר שלום. [אם כי יש לומר על ראיות אלו שאמירת השלום הותרה משום שזוהי שיחה קצרה, כדלקמן]. 6. ההיתר משום צורך משתמע מרש"י בע"ז ג ע"ב: "הפוסק מדברי תורה - מי שעוסק בתורה ופוסק על דברי שיחה בטלה", ולא כל "שיחת חולין". ולשון שו"ת הרד"ך (סי' יח אות יב): "צא וראה כמה עונש גדול לפוסק דבר תורה ללא סבה נכונה ועוסק בשיחה בטלה". 7. ההיתר בשיחה קצרצרה הוזכר בספר 'בתורתו יהגה' (עמ' פא הערה 11) בשם הרב זלמן שוב, ולמד זאת מלשון הגמרא בחגיגה הנ"ל: "הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה", עיסוק של ממש ולא מילה קצרצרה, וכן משמע מהט"ז ביו"ד סי' רמו סק"ו. לפי זה נראה שהאיסור לומר "רפואה" בבית המדרש הוא משום שאם יהיה נוהג של אמירה כזו בבית המדרש זה יהיה ביטול תורה כללי. ובספר הנ"ל הביא מקורות שאסרו גם הפסקה קצרצרה, וכתב בשם רבי חיים קנייבסקי שליט"א שלצורך יש להקל. 8. הסך הכל העולה מהדברים: מצד אחד צריך להתייחס ללימוד תורה בחרדת קודש ולא להפסיק סתם. מצד שני, יש לנהוג כעין דברי רבי ישמעאל (ברכות לה ע"ב) על "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" - "הנהג בהן מנהג דרך ארץ". מה שהיית מפסיק באמצע עיסוק חשוב - מותר להפסיק גם באמצע לימוד. 9. לפיכך, לפי סדר שאלותיך: א. לשאול בשלומו של חבר הוא בדרך כלל דבר מתבקש מבחינת הנימוס, ולכן הוא מותר. הרחבת השיחה תלויה בשיקול הדעת, האם מבחינת הנימוס היא מתבקשת כרגע (מה היחסים ביניכם, כמה זמן לא התראיתם, האם הייתה שבת מיוחדת שמתבקש לשאול עליה, וכדומה). כמובן, בין בני ישיבה לא מספיק נימוס אלא צריך להיות יחס של חביבות, אבל שיחות נפש להעמקת היחסים יכולות להיות בין הסדרים. אציין עוד לספר 'סדר יעקב' (על מס' עבודה זרה ג, עמ' טז), שכתב שאם בשיחה זו יש משום גמילות חסד, כגון שחברו מודאג וכדומה, צריך להפסיק מלימודו, משום שזוהי מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. ב. פניה למוכר ספרים באמצע לימודו - אם יש לך צורך ממשי לעשות זאת דווקא כרגע הרי זה מותר, ואם ניתן להמתין לסוף הסדר או לפחות להשלמת עניין בלימוד - צריך להמתין.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il