בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • יבמות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

מסכת יבמות - דפים לב' ע"א, נב' ע"א, צה' ע"א.

שם ערוה ואיסור ערוה

דיון בדברי רש"י גורם המעכב את תפיסת הקידושין יבוא גם להפקעתם לאור חילוק בין שני סוגי ערוה.

undefined

הרב חיים כץ

יט' שבט תשס"ז
7 דק' קריאה 57 דק' צפיה
המשנה בדף מט ע"א מביאה מחלוקת תנאים בשאלה איזה איסור ביאה מביא לכך שהולד ממזר:
"איזהו ממזר? כל שאר בשר שהוא בלא יבא, דברי ר' עקיבא. שמעון התימני אומר: כל שחייבים עליו כרת בידי שמים, והלכה כדבריו. ורבי יהושע אומר כל שחייבים עליו מיתת בית דין".


מוסיף אביי בגמרא: "הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר". כלומר לשמעון התימני ביאת נדה הייתה צריכה ליצור ממזר משום שהבא על הנדה בכרת, ובכל זאת אין הולד ממזר. ולר' עקיבא ביאת סוטה הייתה צריכה ליצור ממזר משום שהבא על הסוטה בלאו, ואף על פי כן אין הולד ממזר. ומבאר אביי שהטעם לכך הוא מפני שבנדה ובסוטה קידושין תופסים בשונה משאר העריות.

מה המקור לכך? לגבי נדה מביאה הגמרא פסוק שמראה שקידושין תופסים: "ותהי נדתה עליו". ולגבי סוטה כותב רש"י: "דאף לאחר שזינתה לא פקעו מינה קידושיה הראשונים". כלומר מכך שאשה מקודשת שמזנה נחשבת עדיין למקודשת וצריכה גט מבעלה נלמד שגם אפשר להחיל קידושין באשה סוטה.

מדברי רש"י עולה עקרון שהגורם שמביא לאי תפיסת קידושין בהכרח מחייב את הפקעת הקידושין, ולכן הוא מוכיח מכך שקידושי סוטה לא פוקעים שהם ודאי תופסים בה.

תירוץ קושיות התוספות על פי היסוד הנ"ל
האבני מילואים בסימן יח' עושה שימוש בחידוש זה של רש"י ליישב שתי קושיות של התוספות במקומות שונים.
הגמרא בתחילת מסכת יבמות אומרת שעשה דוחה לא תעשה, אך אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. משום כך ערווה לא נופלת ליבום, ה'עשה' של מצוות היבום לא דוחה את ה'לא תעשה' שיש בו כרת של איסור ערווה.

התוספות בדף ט ע"א מוכיחים שלפי רבי עקיבא, הסובר שקידושין לא תופסים בחייבי לאוין, יבמה שאסורה באיסור לאו על היבם פטורה מיבום וחליצה. ומקשים על כך: "תימה לר"י דאמאי לא אמרינן נמי לרבי עקיבא דליתי עשה וידחה לא תעשה". כלומר בחייבי לאוין לכאורה אין בעיה שיהיה יבום לפי רבי עקיבא, משום שכאן אין איסור כרת שעומד כנגד העשה, ומדוע יש פטור מיבום וחליצה?

משיב האבני מילואים כך - הגמרא בדף כ ע"ב אומרת שלשיטת חכמים אין יבום בחייבי לאוין "גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה". כלומר יבמה שאסורה באיסור לאו דינה חליצה משום שאמנם עשה של יבום דוחה את הלאו, אך עשה זה מתקיים רק בביאה הראשונה ובשאר הביאות יש רק איסור לאו.

גם לשיטת רבי עקיבא אמירה זו נכונה, שכל מה שעשה דוחה לא תעשה זה דווקא בביאה הראשונה, בשאר הביאות יש איסור לאו בלבד. אך לרבי עקיבא מהותו של איסור לאו זה חמורה הרבה יותר, משום שלשיטתו קידושין לא תופסים בחייבי לאוין. כעת, לפי העקרון של רש"י סיבה המונעת קידושין מלתפוס גם מפקיעה אותם, ואם כן בביאה השנייה יפקיע הלאו את הקידושין!

כאן מביא האבני מילואים את הר"ן בנדרים דף כט המסביר שאי אפשר לקנות אשה לזמן, ומסיק שכמו כן לא ניתן לייבם יבום שיפקע לאחר זמן, הוא מלכתחילה לא יתפוס.

ולפי זה מתורצת שאלת התוספות. רבי עקיבא סובר שחייבי לאוין פטורות מיבום וחליצה מפני שבביאה השניה יש איסור לאו שיפקיע את הקידושין ואין יבום לזמן.

עוד מביאה הגמרא בדף ח ע"ב מימרא של רבי יוסי בר חנינא: "'ולקחה' מלמד שמגרשה בגט ומחזירה". כלומר לאחר שיבם מייבם היבמה נעשית כאשתו לכל דבר, ולכן אם ירצה לגרשה צריכה גט ואם ירצה להחזיר אותה אין איסור אשת אח יותר. מבארים התוספות שם שההוא אמינא בגמרא היא שכיוון שקיים את מצוות היבום חוזר איסור אשת אח, ולכן לא יכול היה להחזיר אותה אילולא הפסוק. ולפי זה שואלים מדוע פשוט לגמרא שיכול היבם לבוא על אשתו ביאה שניה, גם לזה לכאורה צריך פסוק משום שלאחר ביאה ראשונה אין יותר מצווה ויש הוה אמינא שאיסור אשת אח יחזור?

משיב האבני מילואים שאין שום הוה אמינא שאיסור אשת אח יחזור לאחר הביאה הראשונה. אם איסור ערווה זה חוזר פירושו של דבר שהקידושין יפקעו, שהרי רש"י לימד אותנו שאיסור המונע קידושין מלחול גם יפקיע אותם, ונמצא שכל יבום לא יחול מפני שהוא יבום לזמן.

קושיות האחרונים על האבני מילואים
האחרונים השיגו על כך שקישר האבני מילואים בין קידושין לזמן, כגון האומר היום את אשתי ומחר אי את אשתי, לבין מקדש או מיבם לעולם ולאחר מכן גורם חיצוני מפקיע את הקידושין או היבום. עוד הקשו עליו מסוגיית הגמרא ביבמות דף ג ע"ב, בה מבואר שאם עשה היה דוחה לא תעשה שיש בו כרת אפשר היה לייבם אישה שאסורה באסור כרת. ולפי האבני מילואים זה לא נכון, יבום זה לא היה תופס מפני שהוא יבום לזמן שפוקע בביאה השניה כשכבר אין עשה!

ההבדל בין 'איסור ערווה' ל'שם ערווה' ביחס לתפיסת קידושין
ר' שמעון שקאפ חקר מה הגורם המונע את תפיסת הקידושין בעריות? שם הערווה שיש על האישה או איסור הביאה בה?

הגמרא בגיטין פה ע"א דנה באדם שגרש את אשתו ואמר לה "חוץ מקידושייך בשטר". מצד אחד יש לומר שהגט חל משום שאפשר לקדש אישה זו בכסף ובביאה. ומאידך יש מקום להסביר שהגט לא חל, מדוע? אומרת הגמרא: "ויצאה והיתה כתיב, איתקוש הוויות להדדי". מה הכוונה? מעמיק ר' שמעון שאשה זו נחשבת לאשת איש לנוכח העובדה שאי אפשר לקדשה בשטר, אבל הביאה בה מותרת לעולם. במילים אחרות, שם ערווה יש עליה אך איסור ביאה לא קיים, ומכך שהגמרא רוצה לומר שהגט לא יחול יש ללמוד ששם ערווה לבדו הוא גורם המונע את תפיסת הקידושין.

הוכחה נוספת שהביא ר' שמעון מבוססת על הגמרא ביבמות דף נב ע"א העוסקת במאמר, כלומר קידושי יבמה מדרבנן שקודמים ליבום, שם כותב רש"י: "נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה התקדשי לי במאמר יבמין. ואף על גב דיהב לה מידי לאו קידושין גמורים הן כקידושי תורה". מדוע קידושי מאמר ביבמה אינם גמורים? הרי איסור אשת אח פקע ממנה? סימן שלא האיסור הוא שמעכב את תפיסת הקידושין אלא שם הערווה שיש על האשה, וכאן אף על פי שהאיסור ניתר שם ערווה עדיין יש עד שייבם ולכן הקידושין לא תופסים מן התורה.

שני סוגי שם 'ערווה'
הבאנו לעיל את הגמרא בתחילת יבמות שמניחה שאם עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת אפשר לייבם ערווה. הקשה ר' שמעון שקאפ על עצמו - אם שם ערווה מונע מקידושין לחול הנחה זו לכאורה אינה נכונה, שהרי גם אם העשה ידחה את הלאו היבום לא יחול מחמת שם הערווה.

יתר על כן, הגמרא בדף לב שואלת לשיטת ר' שמעון, הסובר שאין איסור חל על איסור, שאפשר לייבם אחות אשה באופן ש"נשא מת ואחר כך נשא חי". כלומר אם קודם כל האשה נאסרה באיסור אשת אח ואחר כך התווסף עליה איסור אחות אשה, אין האיסור האחרון חל עליה ואם כן: "תתייבם נמי יבומי". ולפי ר' שמעון שקאפ שאלת הגמרא תמוהה, אף על פי שאין איסור ודאי שיש שם ערווה והיבום לא יחול!

אך אמרו האחרונים שאפשר ליישב את שתי השאלות בעזרת חילוק פנימי בתוך המדד של שם ערווה. יש עריות כאלה ששם הערווה שלהם הוא עצמי, למשל אשת אח, ובהם שם הערווה יכול להיות מוטל גם אם אין איסור בכלל. אך יש עריות שהן קרובות מחמת האישות, למשל אחות אשה, והן קיבלו את שם הערווה שלהן בתולדה מהאיסור. בעריות מסוג זה ברגע שהאיסור לא יהיה קיים גם שם הערווה יתבטל.

על פי זה מתורצות שתי השאלות דלעיל. הגמרות שהבאנו עסקו בערוות אחות אשה בה שם הערווה נולד כתוצאה מהאיסור, ומשום כך כאשר האיסור מסתלק, מחמת עשה שדוחה אותו או מחמת שאין איסור חל על איסור, שם הערווה פוקע אף הוא.

הסבר שיטת רש"י ותירוץ הקושייה על האבני מילואים לאור האמור לעיל
הגמרא בדף צה אומרת: "תניא: 'אותה', אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה". כלומר מי שבא על אחות אשתו, אשתו לא נאסרת עליו.

האחרונים דנו לשיטת מי שסובר ששכיבת אחות אוסרת את האשה על בעלה האם קידושי האשה יפקעו. לפי רש"י גורם המביא לאי תפיסת קידושין מחייב גם את הפקעתם, ואם כן איסור אחות אשה המעכב תפיסת קידושין לכאורה יפקיע את הקידושין הקיימים. עם כל זאת, אמרו האחרונים מסברא שהקידושין לא יופקעו. מדוע? משום שערוות אחות אשה נגדרת כשם ערווה שבא כתולדה מאיסור ביאה, לא כערווה בעצם, ועליה לא יחול הכלל שטבע רש"י שגורם המביא לאי תפיסת קידושין יחייב גם את הפקעתם.

לפי זה תתורץ קושיית האחרונים על האבני מילואים. הסיבה שהגמרא מניחה שאם עשה היה דוחה לא תעשה שיש בו כרת היה אפשר לייבם ערווה היא מפני שכאן אנו עוסקים בערוות אחות אשה. במקרה זה אין שם ערווה עצמי, ולכן לא חל עליו העקרון שגורם המביא לאי תפיסת קידושין יחייב את הפקעתם, מפני כך היבום יתפוס משום שהוא אינו לזמן.

באופן דומה נוכל להציל את רש"י מקושיית המנחת חינוך עליו במצווה רג'. המשנה בקידושין דף נ ע"ב אומרת שהמקדש אשה ואחותה כאחת אינן מקודשות. הגמרא שואלת מה המקור לכך ולמסקנה מביאה את דברי רבה: "כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו". שואל המנחת חינוך שלפי העקרון של רש"י איננו זקוקים לתשובה של רבה, שהרי לאחר שיקדש אותו פלוני את שתי האחיות כאחת מיד הקידושין יפקעו מפני שקידושין לא תופסים באחות אשה!

אולם כפי שהסברנו בערוות אחות אשה, שם ערווה שאינו עצמי אלא תלוי באיסור, העובדה שקידושין לא תופסים לא מקרינה על הפקעת קידושין קיימים, ולכן היתה זקוקה הגמרא לתשובת רבה.

ביאור דעת הראב"ד בעניין הבא על בתו מנשואתו
פסק הרמב"ם בפרק ב' מהלכות אסורי ביאה הלכה ו': "הבא על אשה דרך זנות והוליד ממנה בת, אותה הבת ערוה עליו משום בתו. ואע"פ שלא נאמר בתורה ערות בתך לא תגלה מאחר שאסר בת הבת שתק מן הבת... לפיכך הבא על בתו מנשואתו חייב שתים, משום בתו ומשום ערוות אשה ובתה".

הרב המגיד שם מסביר את פסק דינו של הרמב"ם כך - אף על פי שלהלכה אין איסור חל על איסור, כלומר כאשר שני איסורים נפגשים באותו מקרה רק הראשון חל והשני לא, הדבר נכון דווקא כאשר הם באו בזה אחר זה, אך אם הם באו בבת אחת שניהם חלים. זו הסיבה שהבא על בתו מנשואתו חייב שתי חטאות, מפני שהאיסור משום 'בתו' והאיסור משום 'ערוות אשה ובתה' באים יחדיו.

לאור זאת יש להבין מדוע חלק שם הראב"ד על הרמב"ם וכתב שהבא על בתו מנשואתו חייב רק חטאת אחת.

לשם כך נקדים את דברי השאגת אריה בסימן סב'. השאגת אריה מחדש שהטעם שאיסור חל על איסור כאשר באים בבת אחת אינו מפני שיש מקום לשני האיסורים לחול, אלא מפני שאי אפשר לדחות איסור אחד מפני השני, "הי מינייהו מפקת"? כלומר כיצד נדע איזה איסור להוציא? לפי זה יש להסיק שכאשר אחד משני האיסורים הבאים בבת אחת חמור מחברו הוא יעמוד לבדו, שהרי כאן יש סיבה להוציא את אחד האיסורים.

כעת יש לשאול, איזה איסור משני האיסורים שעובר הבא על בתו מנשואתו חמור יותר? והתשובה על פי המבואר לעיל היא שאיסור 'ערוות בתו' חמור יותר, הלא זהו שם ערווה עצמי, בשונה מאיסור 'ערוות אשה ובתה' שהוא שם ערווה שתלוי בקורבה מחמת אישות. משום כך כתב הראב"ד שהבא על בתו מנשואתו יתחייב רק חטאת אחת, אף על פי ששני האיסורים באים בבת אחת בכל זאת שם הערווה של בתו חמור יותר והוא נשאר לבדו.

מקורות לשיעור

- אבנ"מ סי' יח'.
- יבמות צה' ע"א "דתניא אותה וכו'".
- גיטין פה' ע"א "חוץ מקידושייך בשטר וכו'".
- יבמות נב' ע"א, רש"י "ד"ה נתן לה כסף".
- יבמות לב' ע"א "תנו רבנן בא עליה וכו'".
- גיטין פב' ע"בבעי ר' אבא בקידושיך היאך ושם תוס' ד"ה אפילו.
- רמב"ם אסו"ב ב, ו ובהשגת הראב"ד שם.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il