לא דבר של מה בכך היה הסכסוך הכספי שבין איצל'ה לבין בנימין. שניהם היו מעשירי העיר וידידים קרובים, עד לא מזמן. אך לא מכבר התעורר ויכוח נוקב ביניהם בדרך ניהול אחד המפעלים שבשותפותם, והתעורר מכך ויכוח כספי גדול. רבים וטובים מבני העיר ניסו להשכין שלום, למצוא את הדרך להגיע לעמק השווה, ולמצוא נוסחה שתאפשר לצדדים לצאת מרוצים מהעניין, אולם כשנוכחו לדעת מהם הסכומים המדוברים, סכום שיכל לפרנס משפחה ממוצעת למשך כמה שנים טובות, נבהלו, ונמנעו מלהתעסק בעניין סבוך זה.
בנימין מצידו ניסה לשכנע את איצל'ה כי יפנו לבית המשפט שיכריע בעניין, שהרי אי אפשר להשאיר את המצב כפי שהוא, הסכסוך שאומנם היה ממוני גרידא הפך עם הזמן לקפידה אישית, ואיצל'ה ובנימין שהיו שניהם אנשים ישרים וטובי לב, מאסו במחלוקת ורצו מאוד ליישב את ההדורים. אולם איצל'ה שהיה יהודי חסיד, וירא שמים המקפיד על קלה כחמורה, סירב לכך בכל תוקף. הוא הסביר שוב ושוב לבנימין חברו כי התורה אוסרת ללכת ולדון בערכאות, וכי יש לפנות לבית דין הדן על פי דיני התורה בלבד. לעומתו בנימין, שלא היה מהמקפידים הגדולים בקיום תורה ומצוות, התעקש ללכת דוקא לבית משפט, מתוך חשש כי בתי הדין אינם בקיאים באמת בדינים הסבוכים כל כך בעסקאות הענק עליהם מדובר. חשש נוסף קינן בליבו של בנימין אותו לא העלה בפני איצל'ה - בנימין חשש מאוד כי בבית הדין תהיה ידו של איצל'ה על העליונה, היות והדיינים יעדיפו בדין את איצל'ה הצדיק, על פני בנימין שכבר מחזותו החיצונית ניכר היטב שאינו נמנה עם יושבי בית המדרש.
ככל שהזמן עבר והשניים לא הגיעו לעמק השווה, הלכו היחסים והידרדרו. גם הנזק הכספי שנבע מאי יכולת המפעל לתפקד התחיל לתת את אותותיו, וברור היה לשניים כי הם חייבים למצוא פתרון בהקדם. לאחר לחצים רבים שלחצו איצל'ה ושלוחיו הרבים, אותם שלח לבנימין, נעתר בנימין ללכת לדין תורה בבית דין. אולם בנימין בנסיון למנוע את יתרונו של איצל'ה, הסכים לדון רק בבית דינו של גדול הדור ר' חיים מבריסק, שהיה ידוע כאדם ישר ביותר.
כשנכנסו לביתו של הרב ביום שנקבע להם, הייתה להם תחושה כי משהו מיוחד עומד להתרחש במקום. התלמידים היו עסוקים בניקוי האולם, והתארגנות מרובה הייתה בכל פינה, ונראה היה שמצפים לאורח חשוב. עוד לפני שהספיקו לשאול לפשר הענין נכנס רבי חיים לאולם הדיון עם בית דינו, והחלו לשמוע את הצדדים השונים, כשלפתע באמצע הדיון נשמעו מבחוץ קולות שירה אדירה. אחד מחשובי האדמורי"ם בא לביקור אצל הרב, וההתרגשות מסביב הייתה גדולה ביותר. שמשו של הרב נכנס בהתלהבות לאולם וקרא בקול גדול אל עבר הרב כי האדמו"ר הגיע. אולם הרב כמו התעלם לחלוטין מהעניין, ביקש מהצדדים להמשיך ולטעון את טענותיהם כאילו לא אירע דבר. הדבר היה לפלא בין התלמידים ששהו במקום, שכן רגילים היו כי רבם הנערץ היה מלא הערכה לאדמו"ר זה וכי תמיד קבלו בכבוד מיוחד, ואילו כעת הוא מתעלם ממנו לחלוטין?!
לאחר שעות ארוכות של דיון, פסק ר' חיים את הדין, לשביעות רצונם של שני הצדדים. מיד עם סיום הדין יצא בריצה מאולם הדיון לאכסניה בא התאכסן האדמו"ר, חיבקו בשמחה וביקש ממנו לסור לביתו. כשהבחין בהבעת השאלה על פני הסובבים - מה השתנה כי לפתע מתייחס הוא בכבוד לאדמו"ר, הסביר ר' חיים: "כששמעתי כי האדמו"ר הגיע ראיתי כי על פניו של איצל'ה עלתה נהרה, והבנתי כי איצל'ה הינו חסיד של האדמו"ר, וכי עצם נוכחותו של האדמו"ר והכבוד הרב שחולקים לו, נותנים לאיצל'ה כח מיוחד לטעון את טענותיו, בעוד שראיתי כי בנימין קורה לו בדיוק להיפך מכך - טענותיו נסתתמו ולשונו כמו דבקה לחיכו. לכן לא הייתה לי ברירה אלא להתעלם מהאדמו"ר לחלוטין על מנת שיצא דין צדק בלא שתהיה עדיפות לאחד מן הצדדים".