בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניני החג
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

מכתב 29

ימי תפילה ישועה וכפרה

undefined

הרב אברהם אבא וינגורט

אדר תשס"ט
7 דק' קריאה
בס"ד משכנכנס אדר מרבים בשמחה
יום חמישי בערב, עש"ק פרשת תצוה
אור לט' באדר תשס"ט

לתלמידנו היקר
הרב יואל קלינג שליט"א
ולגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון

אני עכשיו בדרך בין פריס לירושלים עיה"ק. בפריס נתתי שיעורים בסורבון, וכן לקבוצת רופאים יהודים. אתמול בבוקר נתתי שיחה של כמה דקות לילדים בבית הספר "עץ חיים", ששם אני שוהה בהיותי בפריס. מנהל ביתה"ס, הרב אדם אקנין שליט"א הוא תלמיד שלנו [הוא למד עוד בישיבת "עץ חיים" במונטרה, מיסודה של סבי הגאון הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל, הרבה לפני "עלייתה" של הישיבה לארץ ישראל, שם קבעה את מעונה הקבוע בכוכב יעקב, ומחנכת לתפארת בתורת ישיבת הסדר "היכל אליהו"]. דיברתי עם הילדים על הקשר בין פורים ליום הכפורים, כשלפי יודעי ח"ן, השם המשותף רומז על קשר פנימי. מתוך אותה שיחה קצרה, התפתחו אח"כ מספר רעיונות, שרצוני לשתף אותכם במקצתם.

ימי תפילה ישועה וכפרה
העולה מיד במחשבה הוא החלק של תפילה תחנונים ואף צום, שמלוים את שניהם. אמנם בפורים התפילה והצום קדמו לנס של פורים, וכך אנו גם נוהגים עם צום תענית אסתר המקדים את פורים. אך דא עקא, דווקא כאן, כפי שמציין זאת בעל "חיי אדם", מתגלה הערך העצום שיש לתפילה ולצום, כששם ראינו בחוש כיצד התפילות והצומות הביאו את הנס הגדול. ומתוך כך ניתן להוסיף, שבא זה ולימד על זה, ואנו בטוחים שגם הצום והתפילות של יום הכפורים טומנים בתוכם את הנס הגדול של הכפרה, ובלבד שיבקעו מעומקא דליבא.
[מסופר על אחד מגדולי ישראל, שהסביר פעם את הברכה שמברכים בעמידה של יום הכפורים: מלך מוחל וסולח וכו'. ולכאורה כיצד ניתן לברך על כך, הלא אין אנו יודעים אם יסלח לנו אם לאו. וסיפר הגדול, שזוכר הוא, שבהיותו קטן ביקש ממתק מאמו והיא לא רצתה לתת לו. אז בירך ברכת שהכל נהיה בדברו בשם ומלכות, והיתה מוכרחה לתת לו, כדי שזאת לא תהיה ברכה לבטלה. וכך אנו נוהגים עם בורא עולם בברכתנו...].
ואפשר להוסיף עוד, שיום הכפורים עצמו טומן בתוכו, בתורת חוויה היסטורית, את הכפרה. הרי ביום זה חזר משה רבנו עם הלוחות השניות, שהם סימן שנתכפר חטא העגל. והנה, מה שמייחד את הלוחות השניות - שהם כבר לא רק "מעשה אלוקים", יש בהם "התערבות" של "בר אנוש". וזה עצמו היה סימן לכפרה, בשעה שהבינו בני ישראל, שאין הם יכולים לקבל את הכל "מן המוכן" מלמעלה, וצריך התערותא מלתתא. וכך היה גם עם פורים, ששמו של הקב"ה נסתר מהמגילה, וגודל הנס תלוי בעוצמת מעשה האדם. ומתוך כך זכינו גם לקבלת תורה מחודשת בימי הפורים, בבחינת "קיימו וקבלו היהודים" (עי' שבת פ"ח,א).
במסגרת זאת, ניתן לציין עוד נקודה מעניינת. שמעתי פעם הערה מופלאה מהרב אשכנזי שליט"א, שכל יום בשנה יש לו סגולה מיוחדת מעצם מציאותו בלוח השנה במקומו הייחודי, אלא שהוא מחכה למאורע ש"שיתנשק" אתו, ויוסיף לו את המימד ההיסטורי. כך היה למשל בימי סוף כסלו - תחילת טבת. לפי המדרשים, אדם הראשון חזה כיצד הימים הולכים ומתקצרים, וחשש שזהו סימן לסוף העולם. והדליק כל יום נר כדי להתפלל שהתופעה תתהפך, ואז זכה והימים חזרו והתארכו. והנה תופעה זאת, שהיא "תופעה שבטבע" חיכתה וציפתה למאורע שיציין את אותו מעבר מהחושך לאור, ואז באו ימי חנוכה ו"התנשקו" עם אותם ימים ממש.
ונראה שכך הוא עם יום הכפורים, שהוא יום שמסוגל, מעצם טבעו, לתפילה לסליחה ולכפרה, אלא שחיכה ללוחות שניות... וכן הם ימי תענית אסתר ופורים, שהם, מעצם טבעם, ימים מסוגלים לתפילה ולישועה, אלא שחיכו לימי מרדכי ואסתר...

צום לפני אכילה או אכילה לפני צום?
מענין שבימי הפורים, התענית קודם למשתה ושמחה. משא"כ ביום הכפורים, שראשית באה מצות האכילה בערב יום הכפורים ואח"כ הצום הגדול.
ונעמוד קודם על טיבם של שני ימים אלו של תענית אסתר ופורים. אך טבעי הוא שהצום קודם, כי הוא הוא שהכין את הישועה הגדולה. אך ניתן להוסיף, שבא זה ולימד על זה, הישועה הגדולה שבפורים מלמדת על עוצמת התפילה שקדמה לימי הפורים. ויותר מזה, הנס הגדול שהיה מנת חלקו של פורים, היה כבר "בכוח" בימי הצום והתפילה שקדמו לו, כמסופר במגילה. כה עמוקות היו הזעקה והשוועה, שהן הכילו בתוכן את הביטחון המוחלט בישועה שבאה בעקבותיהן.

[וצריך לדעת שאלו לא היו זעקה ושוועה של לית ברירה, כי חרב מונח על צוואריהם. שמעתי פעם הערה מופלאה של הרב משה שטרן שליט"א על טיבה של "קבלת התורה" בימי הפורים. יכול היה בקלות להתפתח זרם אחר לגמרי מה"קו" שהוביל מרדכי היהודי. זרם שיאמר, הגזירות שבאו עלינו, הן תוצאה ישירה מההאשמה שאנו שונים מכולם, "ודתיהם שונות מכל עם", הבה נתבולל ונראה לפרסיים שאנו אזרחים נאמנים. ואין זה רעיון הזוי כ"כ, הרי כך עולה מדברי יחזקאל הנביא (ראה פרק כ'), שבאה אליו "משלחת" וביקשה: הבה נהיה ככל הגויים. ו"קבלת התורה" של פורים - שבימי מרדכי ואסתר לא התפתח זרם כזה בישראל...].

וכן הוא ביום הכפורים. יום זה מלמד על טיבעו של היום שקודם לו. דהנה, מצינו בחז"ל, שדורשים מהפסוקים שכל האוכל בתשיעי בתשרי מעלה עליו הכתוב כאילו צם תשיעי ועשירי. ולכאורה קשה, דאיזו מעלה יש לצום בתשיעי?
[ומדודי, הרב משה בוצ'קו שליט"א, שמעתי פעם הערה מבריקה. צום של יום הכפורים מופיע בתורה בלשון של עינוי. וכדי שהאדם יחוש בעינוי החל מתחילת הצום של יום הכפורים, עליו כבר להפסיק לאכול יום קודם, כי אם אוכל עד רגע לפני תחילת הצום, רק אחרי מספר שעות יחל להרגיש בכלל שהוא צם. אך התורה הקלה עליו, וקבעה שאם אוכל בערב יום הכפורים, הרי זה נחשב כאילו צם באותו יום].

אלא שבא זה ולימד על זה, בא צום יום הכפורים ומלמדנו על אכילה בערב יום הכפורים. כבר אמר הרבי מקוצק שיותר קשה לאכול לשם שמים מאשר לצום לשם שמים... על צום העשירי ללמדנו כיצד צריכה להתנהל האכילה בתשיעי, כדי שהכל יהיה המשך אחד, כאילו התענה תשיעי ועשירי! במילים אחרות, ברגע שמשכילים אנו לקשר את החיים הטבעיים שלנו עם בורא עולם, זוכים אנו לסליחה וכפרה.

גורל לד' וגורל לעזאזל
פורים הוא על שם הפור, הוא הגורל. אך גם ביום הכפורים יש פור, והוא הגורל בין שני השעירים. והנה בפירושו לפרשת אחרי מות, מציין הרב הירש נקודה מעניינת בהקשר למשמעות גורל השעירים. עפ"י ההלכה, שני השעירים צריכים להיות שוים בקומה ובמראה, ואסור שלאחד מהם יהיו סימנים כלשהם הפוסלים אותו מלהיות קרבן. זאת אומרת שעד הרגע האחרון צריכים שניהם להיות ראויים לד'. וזה מצביע על האדם, שבכל רגע נתון, יכול הוא להיות או לד' או לעזאזל. ואין שום דבר המכריח אותו להשתייך לכאן או לכאן, ותמיד הוא עומד מחדש בפני הבחירה הגורלית, לד' או לעזאזל, ומעולם לא יכול האדם לומר, שהוא "מותנה מראש" לבחור בדרך שהוא בוחר בה.
ויש ערך לבחירה שלו לד' רק בגלל שיכול היה באותו רגע גם לבחור ח"ו לעזאזל. ומאידך, הרי הוא מבזה את עצמו בבחירה לעזאזל רק בגלל שיכול היה באותה שעה לבחור לד'!
והגורל רק מצביע, עפ"י דרכו של הרב הירש, שעד הרגע האחרון ממש, הכל פתוח לכאן ולכאן. ואולי ניתן להוסיף, שהגורל מצביע על יד ד' המכוונת. כי בדרך שאדם רוצה ללכת בה שם מוליכים אותו. ואמנם גורל הוא גם סימן לכוחות של המקריות והחושך המשתלטים על חיינו, אך כך הוא טיבו של דבר, שיכול הוא להיות סם החיים וח"ו סם המות.
ובדרך דומה ניתן להתבונן בפור שהטיל המן. הפור נפל על חודש אדר, והוא שמח, כי ידע שבאותו חודש מת משה רבנו, אך שכח הוא שבאותו יום משה רבנו נולד. ומשמעות הדברים, שכך היתה יד ד' נטויה על עם ישראל, ועד הרגע האחרון ממש, לא ידענו האם גורלנו לחיים או ח"ו למות, אם תהיה ישועה גדולה או מה שהיה רק "כאילו", "לפנים", ייהפך ח"ו למציאות מרה, כמו שקרה ל"ע במאורעות מקבילים בהיסטוריה. רק כחוט השערה הבדיל והבחין בין לד' לבין לעזאזל, ובזכות צומותנו ותפילותנו התהפך הגלגל ובאה הישועה הגדולה.

נפילת המסיכה
מובא בשם האר"י הקדוש שבפורים מתגלה טיבה של תשובה של יום הכפורים. ומבאר הגאון הרב משה שטרנבוך שליט"א, בספרו "מועדים וזמנים", שבפורים מתנהגים אנו כמלאכי השרת, אך האם זה מבטא את האדם האמיתי, את זה אנו מגלים בפורים, בשעה שקצת "הותרה הרצועה".
במילים אחרות, ביום הכפורים, אנו מתנהגים כקדושי עליון, אך האם זהו ה"אני" האמיתי, או אין זו אלא מסיכה. וזה מתגלה דווקא בשעה שכביכול לובשים אנו "מסיכה" בפורים, ואז נופלת המסיכה! דהנה בפורים ישנם ג' "משפחות" של מצוות. א. משתה ושמחה. ב. משלוח מנות ומתנות לאביונים. ג. קריאת מגילה. וכבר לימדונו חז"ל שבג' דברים האדם ניכר, בכוסו, בכיסו ובכעסו.
והנה "כוסו" - זוהי מצות משתה ושמחה. ושם מתגלה מי הוא האדם. נכנס יין יצא סוד.
"כיסו" - זוהי מצות משלוח מנות ומתנות לאביונים, כאן מתגלה טיבו של האדם, ביחסו אל חברו. כי אין זו רק שאלה של שיעור הנתינה, אלא בעיקר של דרך הנתינה, בסבר פנים יפות המשמחת את המקבל, או ח"ו מביאתו לידי בושת פנים.
"כעסו" - זהו מקרא מגילה, ששם קצת "הותרה הרצועה" וניתן להכות ב"המן", ודוקא אז ניכר האדם, בדרך שהוא מכה... יותר לעומק, זהו המבחן לכעס ולמלחמה בעמלק. האם יודע הוא להילחם לשם שמים, לעשות את מה שצריך לעשות, ולא ללכת כחוט השערה מעבר, כנאמר "ובביזה לא שלחו את ידם", או שח"ו בא אז לביטוי "יצר הבהמי" שבאדם, וכיון שניתן רשות למשחית, אינו יודע גבולות.
וכבר אמר פעם מישהו בדרך בדיחותא, כנאה לפני פורים, שבפורים מתנהגים היהודים ח"ו כגויים, וביום הכפורים, גם אלו שמתנהגים כל השנה כגויים מתנהגים כיהודים. ועלינו לשאוף שאותה התרוממות הרוח שזוכים לה ביום הכפורים תלוה אותנו בכל יום בשנה, ובעיקר בשעת מבחן, בשעה שחייב אדם לבשומי עד דלא ידע...

*

התפילה והזעקה שבאה מקרבכם לפני הגירוש, בקעו מעומק נשמתכם, ובטוחים אנו שהם היו מעין התפילות שקדמו לנס פורים. וגם אז הרגשתם שהנס הוא "בכוח", הוא ממשמש ובא, וכבר נמצא אתכם, והגירוש יתבטל בשעת אפס. ואמנם כך היה יכול להיות באמת, כי כל רגע נתון, היה מוכשר לד' או לעזאזל, עד הרגע האחרון ממש. גם בעת הכנת הגירוש, היו כל מיני רגעי מפנה, שהיה חסר כי הוא זה שהרוח תנשוב לכיוון אחר, הן במסגרת הדברים שקרו בכנסת, הן במסגרת ההפגנות כדוגמת כפר מימון, ועוד ועוד. ובסופו של דבר הנס לא קרה אז, עכ"פ לא כפי שהתפללנו וקיוינו שיהיה. אך ברור שהתפילות והזעקות עשו את שלהם, ונס פורים עוד היה יהיה, וזאת למדנו מתענית אסתר ומתפילות יום הכפורים. ואולי גם מערב יום הכפורים נלמד הלקח. הרי ממנו למדים אנו שעל האדם לנהל את חייו הטבעיים בצמוד לבורא עולם, וזהו לקח גדול שלימדתם אותנו שם, בשעה שעבדתם את אדמת ארצנו בקדושה ובטהרה.
עת הזאת היתה גם עת של נפילת המסכות, והתברר אז מי באמת ובתמים אוהב את עם ישראל ואת ארץ ישראל, וד"ל.
וישועת ד' כהרף עין, ויה"ר שליהודים תהיה אורה ושמחה, ששון ויקר, כשאתם בין מובילי המחנה...
שבת שלום ופורים שמח.

אברהם אבא וינגורט
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il