החום המעיק של יום קיץ שרבי, לא הקל על הגאון ר' חיים מבריסק בלימודו המאומץ. שקוע היה בסוגיה סבוכה, ומצחו נטף זיעה מהמאמץ האדיר שהשקיע בהבנת עומק דברי הגמרא המונחת לפניו. ר' חיים סבב בחדר הלוך וחזור בנסיון למצוא פתרון לקושיא עליה עמל. אולם החום המעיק בחדרו הסגור, גרם לו מבלי לשים לב, תוך שהוא שקוע עמוק בסוגיה, לצאת מביתו ולהמשיך בעיונו תוך כדי הליכה בחוץ. היות ויצא מביתו בלי תכנון וכוונה, יצא ללא לבושו המכובד האומר לכל מי שרואהו כי לפניו המרא דאתרא וכי יש לנהוג בו כבוד בהתאם. לכן כשפגש בו אותו אורח, שהזדמן לעיר בריסק אותו יום, לא העלה על דעתו כי למולו הולך לא אחר מאשר רבה הגאון של העיר. המשא הכבד שסחב האיש דרך ארוכה עד שהגיע לעיר, בנוסף לחום הנוראי ששרר, סימאו את עיניו מלראות את גילו המבוגר של הרב, ולכן העיז פניו וביקש מהאיש הזקן כי יאות לסייע בידו לסחוב את שקו הכבד. רבי חיים שמח מאוד על המצוה שנזדמנה לפניו בלי לשים לב, והחליט כמובן לסייע ליהודי, ככל שכוחו יאפשר לו. רבי חיים לא שיער כי המשא כבד עד כדי כך, אולם לאחר שהצליח לאחר מאמץ רב להרימו על כתפיו, החל פוסע באיטיות. דקות מועטות בלבד הצליח רבי חיים לשאת את המשא, ואז ביקש מהאיש שיעזור לו להוריד את השק הכבד. אולם האיש שההליכה ללא המשא הכבד מצאה חן בעיניו, סירב, ואמר לרבי חיים שהיות והוא סחב את השק כבר כמה ימים לא יקרה כלום אם כעת יקבל קצת עזרה הדדית מיהודי רחמן שיסייע לו, ולכן אין זה שייך שיוריד כעת את השק. רבי חיים ניסה להתווכח מעט, אולם כשראה כי עייפותו של האיש בלבלה את דעתו מעט, החליט להתאמץ ביותר ולהמשיך לשאת בנטל עד למלון אליו היו מועדות פני האיש.
תוך שהוא נושך את שפתיו, כשגבו כואב לו מאוד, נאלץ רבי חיים גם להבליג על מילות הבוז הרבות שהאיש המטיר עליו למכביר - על כך שחשב שאינו מסוגל לסחוב את השק בעוד כעת רואים כי הוא כן מסוגל, וכי אין לו לב רחום בכך שחשב להשאירו ברחוב לבדו עם המשא הכבד, ועוד כהנה וכהנה חרפות וגידופים, שעברו אפילו לדחיפות קלות כשראה שרבי חיים מאט את קצב הילוכו.
משהגיעו לרחוב בו שכן המלון, עצר רבי חיים, הוריד באנחה את המשא הכבד ואמר בקול ברור כי בזאת סיים את תפקידו וכי הוא אינו מוכן בשום אופן להמשיך בנשיאת חפציו של האיש. האיש שלא היה נראה לו כי הסבל יעזוב כך באמצע הרים את קולו בצעקה ודרש ממנו להרים מיד את המשא והמשיך עד לבית המלון עצמו. אולם רבי חיים לא וויתר בשום אופן, סב על עקביו והתרחק במהירות מהמקום. בלית ברירה לקח האיש את חפציו ופסע למלונו.
כעבור מספר ימים של שהות בעיר, הציע בעל המלון לאורח להילוות אליו לביקור אצל רב העיר, ובכך יזכה להכיר את אחד מגדלי הדור. למותר לציין את ההלם שאחז באיש כשראה שרב העיר, הגאון המפורסם, הוא לא אחר מאותו זקן אותו הכריח לקחת עבורו את חפציו, באותו יום בו הגיע לעיר. במילים מגומגמות ובעיניים מושפלות החל האיש להתנצל על התנהגותו והביזיון שהנחיל לרב. הרב הביט משועשע באיש, חיבקו, ואמר לו כי אל לו לדאוג, שכן בזכותו זכה לקיים מצות "הקם תקים", גמילות חסד ועוד, דבר שבדרך כלל לא מזדמן לרב לקיים. משנתפייס האיש, העיז בזהירות ושאל - מדוע לקראת המלון הרב התעקש שלא להמשיך בנשיאת המשא, אלא נעצר כמעט בפתח המלון? הרב חייך וענה שהיות והאורח לא ידע מיהו זה שנושא את משאו, חשש שאם בעל המלון יבחין בדבר, הרי יתחיל לצעוק ולבזות את האורח המסכן ולהלבין את פניו, והיות הלבנת פניו של יהודי חמורה היא משפיכות דמים, החליט כי לא יתקרב עם המשא עד למלון עצמו אלא יעצור במרחק ניכר ממנו, על מנת לשמור על כבודו של האיש.