בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וישב
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

צמיחת אורו של משיח

מדוע נאמר על יעקב "ביקש לשבת בשלווה ומייד קפץ עליו רוגזו של יוסף"- האם לצדיקים בעולם הזה לא מגיע לשבת בשלווה ולנוח מעט? - ביאור נרחב על כל פרשת יחסם של יעקב ויוסף, והשלכותיה לעתיד לבוא.

undefined

הרב דוד דב לבנון

וישב תשס"ב
8 דק' קריאה
"וישב יעקב..." פירש רש"י:
"ועוד נדרש בו וישב ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה".


לכאורה קשה, וכי בגלל שהצדיקים ייהנו מעולם הבא, לא מגיע להם מנוחה בעולם הזה? אלא נראה שהכוונה כאן למנוחה במובן הרוחני, כי כדי לעלות וללכת מחיל אל חיל זה דורש עמל, ופעמים על ידי כך עלול לפול ממדרגתו ולעבור משברים, שמטרת כולם להביאו למדרגה גבוהה יותר, וזהו "בקש יעקב לישב בשלוה במדרגתו הנוכחית, ולא להתנסות בניסיונות נוספים שאי אפשר לדעת אחריתם, ואז "קפץ עליו רוגזו של יוסף" להוסיף חיל בעבודת ה' ובברור מידותיו, כדי שיזכה להשלים עצמו לחיי עולם הבא. וכך אפשר להבין את כל המשבר שעבר יעקב ובניו שבטי י-ה, כדי לברר את מדרגתם ולהביאם לידי שלמות.

וכך אמרו חז"ל (בראשית רבה, פה):
"רב שמואל בר נחמן פתח: כי אנכי ידעתי את המחשבות,... (ירמיה כט יא), שבטים היו עוסקים במכירתו של יוסף, ויעקב היה עוסק בשקו ובתעניתו, ויהודה עוסק לקחת אשה, והקב"ה בורא אורו של מלך המשיח".

כיצד יש להבין את המדרש הזה, האם בא להשמיענו ש"רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום", ואנו לא יכולים על דעתו של מקום, או שמא למדנו עומק גדול מזה, שכל מה שהיו עסוקים האחים במכירת יוסף , ויעקב יושב בשקו ותעניתו, ויהודה -בלקחת לו אשה, כל זה הביא בסופו של דבר את אורו של משיח, אלא שהם לא היו מודעים לכך, ורק הקב"ה היה בסוד הדבר, לעסקו להביא לאורו של משיח 1 .

הא כיצד הביא הדבר לבריאת אורו של משיח?
על פי הפשט, מכירת יוסף הביאה לכך, שיוסף הורד מצרימה ונתעלה להיות משנה למלך מצרים, ובכך היה לאביו ואחיו לפליטה גדולה, והכשיר את הדרך לבית ישראל בתקופת גלות ממצרים, והרי זה בבחינת אורו של משיח בן יוסף.
וכן ירידת יהודה מאת אחיו, ש"ירידה" הייתה לו מאת אחיו שפרשו ממנו מאז שמכר את יוסף, ואח"כ מתו לו שני בניו ער ואונן, וכמעט שהתיאש מלהקים זרע, ולכן לא נתן את תמר לשלה בנו "כי אמר פן ימות הוא כאחיו" ואז בהיסח הדעת גמור, במעשה שהיה כמעט עבירה, נתעברה ממנו תמר, וילדה לו את פרץ שממנו יצא דוד המלך, אורו של מלך המשיח.

ונראה לבאר בעומק יותר, מדוע הכרחי הדבר שבדרך זו יברא אורו של משיח.
ואכן נשאלת השאלה, מדוע אורו של משיח צריך לזרוח דוקא בדרך כזאת של הסיח הדעת?
אנו מוצאים שיש כלל בדבר, שכך דרכו של משיח להתגלות. אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני תורה פרשת האזינו רמז תתקמו): "דתניא שלשה באין בהיסח הדעת ואלו הן משיח מציאה ועקרב". ועוד אמרו (ילקוט שמעוני עמוס רמז תקמט) "תנו רבנן כי אזלת יד אין בן דוד בא עד שירבו המסורות, דבר אחר עד שיתמעטו החכמים, דבר אחר עד שתכלה פרוטה מן הכיס, דבר אחר עד שיתיאשו מן הגאולה שנאמר ואפס עצור ועזוב כביכול אין עוזר וסומך לישראל", שזה גם כן ענין של היסח הדעת.

נראה שאורו של משיח בא "לעשות חדשות בארץ", וכמו כל לידה חדשה שבאה מתוך העדר, כך אורו של משיח מתוך העדר (רעיון זה נמצא במהר"ל במקומות שונים), ולכן הורתו ולידתו בהיסח הדעת. עתה נבאר בפרוטרוט יותר כיצד נברא אורו של משיח בן יוסף, ממכירת יוסף. הנה מכירת יוסף הייתה ה"מכה בפטיש" של מחלוקת יוסף ואחיו, שנתבררו מדותיהם השונות של האחים הדבר הביא בתחילתו לידי מחלוקת עד לאיבה קשה, אבל לבסוף "ויכר יוסף את אחיו" -היינו שהכיר את מעלותיהם, כאשר ראה את יהודה נוטל על עצמו אחריות על אחיו, ואחר כך גם על אחיו בנימין, הכיר במנהיגותו ובצדקתו. וכן יהודה עמד על צדקתו של יוסף כאשר "ויגש אליו יהודה", אמרו חז"ל שהיה בבחינת "מים עמוקים עיצה בלב איש, ואיש תבונות ידלנה",- כך היה יהודה איש תבונות וירד לעומק לבו של יוסף, עד שנתגלה לו יוסף באמרו "אני יוסף אחיכם".

והנה האחדות הזאת שנוצרה בין האחים לאחר הפרוד והמחלוקת הייתה בעומק גדול יותר מאם לא היו מבררים תחילה את ההבדלים שביניהם, והרי זה דומה לתלמידי חכמים שחולקים ביניהם, בחינת "את והב בסופה"- שבתחילה נעשים אויבים זה לזה ולבסוף נעשים אוהבים זה לזה. וכך תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, היינו שבתחילה מוסיפים עוד ועוד מחלוקות ביניהם וכיון שמשלימים זה עם זה מתרבה השלום בעולם. וכך נולד אורו של משיח בן יוסף שתפקידו לקבץ הגלויות ולאחד בין שבטי ישראל. (כרחל אמנו שמתה על אם הדרך ובזכות תפילותיה שבו בנים לגבולם) 2 .
אורו של משיח בן דוד, נברא ממעשה יהודה ותמר. אמרו חז"ל (תוספתא ברכות ד,ט"ז): " מפני מה זכה יהודה למלכות, מפני שהודה במעשה תמר ". הודאה זו יש בה מסממני מלכות, שמידת מלכות דורשת מסירות נפש כלפי העם 3 , וכן עליו ליטול אחריות לכל מה שעושה למען העם, וכך דוד ע"ה אומר "מלפניך משפטי יצא", היינו שמוכן למסור דין וחשבון על מעשיו לפני אדון הכל.

כמו כן, מתפקידו של המלך להחזיר את העם בתשובה, ולחזק את לבם בדת האמת 4 , ולכן המלך צריך להיות בעצמו דמות של בעל תשובה, וכך היה יהודה, מובא במדרש (בראשית רבה פרשה צ"ז) "ומודה ועוזב ירוחם (משלי כ"ח) זה יהודה הצדיק שבייש עצמו במעשה תמר, ואף ראובן לא הודה במעשיו אלא מכחו שליהודה, כיון שראה ראובן את יהודה שהודה, עמד הוא והודה כל מעשיו, ולפי שגרם יהודה לראובן לעשות תשובה, לפיכך סמכו משה רבינו לו שנ' יחי ראובן ואל ימות (דברים לג ו), וכת' בתריה וזאת ליהודה ויאמר (שם שם (דברים ל"ג) ז) על שניהם הוא א' אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם". הוא הקים עולה של תשובה, והשפיע גם על אחיו שיחזרו עמו בתשובה כפי שמובא לעיל. וכך היה דוד מקים עולה של תשובה, ולכן היה ראוי למלכות.

והנה אם יהודה לא היה חוטא, לא היה יכול לגלות את הכוחות הנ"ל. ולכן היה מוכרח יהודה לפול ממדרגתו ולעבור את השבר שעבר כדי שיוכל להתנסות בהם ולגלות את כוחות המלכות שבו. חז"ל אמרו שיהודה לא רצה לבא אל תמר אלא שמלאך דחפו. וזה כעין מה שאמרו על דוד המלך ע"ה "לא היה ראוי דוד לאותו מעשה אלא להורות תשובה לרבים. וע"י אותו מעשה חזר בתשובה והקים עולה של תשובה. וכך גם יהודה בתשובתו הקים עולה של מלכות בישראל, והאיר אורו של משיח.

רוגזו של יוסף
"מי השילוח" מבאר בעומק את חטאו של ער. נאמר בתורה: "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'" ופירש רש"י: "שהיה מתיירא שמא תתעבר ויכחיש יפיה". ענין החטא שלו שייך גם אצל הצדיקים, שחוששים מלעשות מעשה מצוה שמא יתלכלכו בעשיה גשמית, או שמא לא יעשו אותה כהוגן, ולכן הם נמנעים מלעשותה. וזו הסיבה שיעקב אבינו בקש לישב בשלוה, היינו להימנע ממעשים שיעמידו אותו בנסיון, וקפץ עליו רוגזו של יוסף. וזהו "שמא תתעבר ותכחיש יפיה", כל עבור וכל לידה עלולים להכחיש את היופי, למרות זאת הקב"ה רוצה שנכנס ל"עובי הקורה" לקיים את המצוה ולא נחשוש.

וכמה הדברים עמוקים, כאשר אנו מתבוננים בתהליך הגאולה של דורנו, בכל מה שכרוך בבנין הארץ, שלעיתים צריך להתלכלך בדם "שפיר ושליה" של בנין הארץ, ויש צדיקים שנרתעים מלעסוק בכך שמא יתלכלכו בחטא, או שמא עדין אינם ראוים לקיים את המצוה, אולם מכאן למדנו שאין זה רצון הבורא, אלא שאנו נמסור את הנפש לקיים את המצוה הזאת, והקב"ה יסייע בעדנו להוליד אורו של משיח.

הקבלה בין בני יהודה לבתי מקדש
מיהודה נולד משיח, ואם כן ואפשר לראות בכל תולדותיו סימן לבנים ללידת אורו של משיח. ולפי זה נראה ששני בניו הראשונים שמתו בעוונות, מסמלים את שני בתי המקדשות שחרבו. "ער" על שם "ערו ערו עד היסוד בה", ער היה "רע בעיני ה'" - רמז לכך שבמקדש ראשון חטאו היה בין אדם למקום בעבודה זרה.
"אונן"- חטא בכך שלא רצה לתת זרע לאחיו, היינו חטא של שנאת חינם. שבגינו נחרב גם בית שני.
והבן השלישי שלא מת היה שלה, שהוא רמז לבית המקדש השלישי, שישאר בנוי ולא יחרב. ובו נרמז שמו של משיח "עד כי יבא שילה" - ("יבא שילה"- בגימטריה - משיח).
והנה כאשר יהודה ראה שמתו שני בניו, לא רצה לתת את בנו שלה לכלתו תמר כי אמר פן ימות הוא כאחיו ", ונהג בה כאשה קטלנית שאסור להנשא לה שמא ימות גם הוא, אולם תמר היתה יבמה, ו"שומר מצוה לא ידע דבר רע". כל זה מסמל את הפחד והחשש, של גדולים וצדיקים מפני עליה לארץ, שמא עדין גזירת הגלות קימת ואין אנו ראויים לגאולה, ואז עשה הקב"ה בדרך נעלמה ובהיסח הדעת שמיהודה ותמר יצא אורו של משיח.

תמר לא הייתה מוכרת ליהודה "כי כסתה פניה" "ויחשבה לזונה"- וזה מסמל את דור הגאולה, שגם כן יהיה בבחינה זו של מסירות נפש ב"פתח עיניים" לפעול את לידת הגאולה, ומאידך גיסא, הרבה יחשבוה לזונה כי כיסתה פניה, ואין הדור ראוי לגאולה. אולם הקב"ה יראה לנו כי "אנכי יודע את כל המחשבות"- והוא עוסק בריאת אורו של משיח. ואנו מבקשים "הכר נא למי החותמת ולמי פתילים האלה"- וכפי שכתב ר' יהודה הלוי: למי זאת נרשמת, הכר נא דבר אמת, למי החותמת ולמי הפתילים, הראה אותותם לכל רואי אותם ועל כנפי כסותם יעשו גדילים".
פרץ- על שם "מה פרצת עליך פרץ", "שהמלך פורץ לו גדר ואין ממחה בידו". והוא מסמל את הגואל שירצה לבא קודם זמנו בבחינת "אחישנה", וזרח- הוא הגואל שיבא "בעיתה".

מובא בתוס' סוטה לז:
"שנויה ברייתא במכילתין: משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן אמר לקטן העמידני עם הנץ החמה אמר לגדול העמידני בג' שעות בא הקטן להעמידו עם הנץ החמה ולא הניחו גדול אמר לו לא אמר לי אלא עד ג' שעות והקטן אמר לא אמר לי אלא עד הנץ החמה מתוך שהיו עומדים צהובין ננער אביהן אמר להן בניי מכל מקום שניכם לא כיוונתם אלא לכבודי אף אני לא אקפח את שכרכם...".

הויכוח בין השבטים אם צריך לעכב את הגאולה כדי שתבא בצורה מושלמת יותר. ומאידך גיסא "כי בא מועד" להגאל, ודיו לאבל שיעמוד באבלו. וזה ויכוח קשה שאין לו פתרון חד משמעי, אולם אולם בין שניהם המתווכחים ביניהם ומבקשים את הגאולה בכל כוחםמתעורר המלך לגאול את בניו.


^ 1 כעין זה מצאנו באותו ענין בגמ' (סוטה י"א.) "וישלחהו מעמק חברון - א"ר חנינא בר פפא: בעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון, דכתיב: (בראשית טו) ידוע תדע כי גר יהיה זרעך". ידוע שע"י זה נמכר יוסף למצרים, ובעקבותיו ירדו יעקב ובניו. אולם איזו עצה עמוקה יש כאן? נראה שהעובדה שהאחים לא היו מודעים לאותה תוכנית אלקית, עושה את כל המהלך הזה לעצה עמוקה, וכמו שאמרו במדרש המובא במאמר ".
^ 2 כעין זה, גם זווגו של אדם בא בהיסח הדעת, והוא בבחינת מציאה, כפי שמובא בגמ' (ברכות ח.) "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא, אמר רבי חנינא: לעת מצא - זו אשה שנאמר: (משלי י"ח) מצא אשה מצא טוב". וגם הוא בא לאחר נפילה ותרדמה כאמור "ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם", וכך ברא לו עזר כנגדו, שיתחברו ביניהם מתוך בחירה, וכך יוכלו להוליד תולדות.
^ 3 (מדרש תהלים (בובר) מזמור עו) "מפני מה זכה למלכות, שאלה זו שאלו התלמידים לר' טרפון בצילה של שובך ביבנה, מפני מה זכה יהודה למלכות, אמר להם מפני שהודה במעשה תמר, אמרו לו דיי להודייה [שתכפר] על הביאה, אמר להם מפני שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו (בראשית לז כו), אמרו לו דיי להצלה שתכפר על המכירה, אמר להם על ידי שאמר ישב נא עבדך תחת הנער (שם /בראשית) מד לג), אמרו לו בעיא ערבא דמקיים ערבותיה, אמר להם אם כן באיזה זכות זכה, אמרו לו בזכות שקפץ לתוך גלי הים, שהיו כל השבטים עומדים ולא ירדו אחד לים, אלא זה אומר אני ארד תחילה, [וזה אומר אני ארד תחילה], וקידש יהודה שמו של הקב"ה וירד לים, שנאמר ויהודה עוד רד עם אל (הושע יב א), הוא השלים להקב"ה וקידש שמו של הקב"ה וירד, ובזכות כך זכה למלוכה, שנאמר היתה יהודה לקדשו (תהלים קיד ב), לפי שהיתה יהודה לקדשו, לפיכך ישראל ממשלותיו (שם /תהלים קי"ד/), הוי נודע ביהודה אלהים, לפיכך בישראל גדול שמו של יהודה". לפי מדרש זה זכה יהודה למלכות בגלל נחשון שמסר נפשו על הים.
^ 4 כך קובע הרמב"ם בכמה מקומות, ההלכות חגיגה פרק ג הלכה ו "שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל". בהלכות מלכים פרק ד הלכה י "ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה', שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il