בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עיונים בעניני חנוכה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

גילה בת רחל ז"ל

ענייני חנוכה

נר איש וביתו

ביאור דעות הרמב"ם והרמ"א בעניין נר איש וביתו, וההשלכות לכך. עוד מענייני החנוכה. חיזוק הדביקות בתורה, במיוחד בימי החנוכה ובדורנו.

undefined

הרה"ג אשר וייס

כ"ג כסלו תשס"ג
6 דק' קריאה 52 דק' צפיה
דיון האחרונים בהבנת 'נר איש וביתו'
במסכת שבת 1 מובאת ברייתא העוסקת במצוות הדלקת נר חנוכה:
"תנו רבנן מצוות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין - בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך".

הביטוי 'נר איש וביתו' עורר דיון באחרונים, האם החיוב הוא ישיר על האדם, או שהוא תלוי בבית. אנו מכירים שני סוגי מצוות. רוב המצוות הן חובות ישירות על האדם: שופר, ארבעה מינים, תפילין וכו'. במצוות כאלו שייך הכלל "שומע כעונה", ואם נבין את מצוות נר חנוכה כך, אז גם כאן כאשר אדם אחד מדליק - הוא למעשה מוציא ידי חובה את שאר השומעים. אולם, ניתן להבין שזו חובה על הבית, בדומה למצוות מזוזה, שיש מצווה שבבית תהיה מזוזה.

השפת אמת הסתפק בשאלה זו, ואילו הפני יהושע הבין מהלשון 'נר איש וביתו' שהמצווה היא על הבית. הוא שואל מדוע תיקנו חובה זו באופן זה ולא תקנו על כל אחד ואחד, ומבאר שכיון שהמצווה היא לפרסם את הנס - קבעו חכמים את המצוה על פתח הבית, ששם מתפרסם הנס ביציאה ובכניסה.

נר איש וביתו - נר איש ובני ביתו
אולם לעניות דעתי, נראה פשוט שהלשון 'נר איש וביתו' כלל אינה מכוונת לבית הפיזי, כהבנת הפני יהושע, כי אם לבני הבית - נר איש ומשפחתו. אכן, המצוה קשורה לבית, אך אין הדבר שייך ללשון חז"ל 'נר איש וביתו'.

כך למשל מבואר בגמרא 2 שהרואה נרות ואינו מדליק בעצמו - מברך. ומבארים התוספות שטעם התקנה הוא שגם מי שאין לו בית יוכל לברך, ומבואר מדבריהם שחובת ההדלקה שייכת עקרונית גם במי שאין לו בית. אלא שעדיין יש להסתפק בגדר המצוה: האם מצווה זו הוטלה באופן אישי על כל אדם, ובפועל אחד מוציא את השאר ידי חובתם, או שמראש שהמצוה הוטלה על בני הבית?

במספר מקומות מצאנו שהתורה מטילה מצווה על ציבור, והמצווה צריכה לצאת מביניהם, כמו אכילת קדשים, שכל כהני המשמר מצווים על אכילתם, ולמרות שלא כולם חייבים לאכול בפועל - אם הקדשים לא נאכלים כולם ביטלו עשה. וכן מצות יבום וחליצה מוטלת על כלל אחי המת, אך אין חיוב אישי על כל אחד שיעשה בפועל. ומעתה יש לשאול, האם חכמים תקנו שיהיה נר דולק ליד הבית, וזו חובה על הציבור שבבית, או שזו חובה על כל אחד ואחד באופן פרטי.

אם נאמר שזו חובה אישית, יהיה עלינו לומר שעל המדליק לכוון להוציא את שאר בני הבית ידי חובה. אך אם זו חובה ציבורית על כל בני הבית - כיון שאחד מהם הדליק, ממילא אין חיוב על השאר.

מחלוקת הרמב"ם והרמ"א
ובפשטות, נחלקו בדבר הרמב"ם והרמ"א. הרמב"ם 3 (חנוכה ד, א) כתב:
"כמה נרות הוא מדליק בחנוכה? מצוותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד בין שהיו אנשי הבית מרובים בין שלא היה בו אלא אדם אחד בלבד. והמהדר את המצוה מדליק נרות כמנין אנשי הבית נר לכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים. והמהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד".

מבואר בדבריו שהגדרת החיוב היא שאדם אחד מדליק כמספר בני הבית. אולם, הרמ"א כתב שמנהג אשכנז שהמהדרין מדליקים כל אחד נר, ובפשטות לדבריו גם במהדרין מן המהדרין כל אחד מדליק, שלא כדברי הרמב"ם.

באופן פשוט ניתן לומר שמחלוקתם נעוצה בשאלה ששאלנו, בהגדרת "נר איש וביתו". אם יש חובה אישית על כל אחד, אף שאחד יכול להוציא את כולם ידי חובה - ברור שמצוה לכל אחד להדליק את הנר שלו, כמו שמצאנו 'מצוה בו יותר מבשלוחו', וכן בהלכות ברכות מצוה על כל אחד לברך בעצמו ולא לשמוע מאחר. וכך סובר הרמ"א. אבל, אם זו חובה ציבורית של בני הבית מסתבר לומר שאחד ידליק עבור כולם, כי מראש אין חובה אישית על כל אחד, ואין הוא צריך לצאת ידי חובה בהדלקתו של האחר, כשם שבמזוזה לא כל אחד קובע מזוזה לעצמו, דבר שהוא ברכה לבטלה.

וכן מצאנו בדין אכסנאי, הרמ"א פוסק (על פי המהרי"ל ותרומת הדשן) שלמרות שמדליקים עליו בביתו - הוא יכול להדליק בברכה, כי הוא יכול לכוון שלא לצאת בהדלקת ביתו. מבואר ברמ"א שחובת ההדלקה היא חובת הפרט, וממילא הפרט יכול לכוון שלא לצאת ידי חובה ולהדליק בעצמו.

שאלות על שיטת הרמ"א
אולם, הסבר זה בשיטת הרמ"א מוקשה הוא. לא מסתבר שיקבעו חז"ל שאחד יוציא את הרבים ידי חובה כחלק מהגדרת המצוה "נר איש וביתו". בשום מקום לא מצאנו שקבעו חכמים דין על ידי שליחות! עוד קשה, שלא מצאנו בדברי הפוסקים שכל אחד מבני הבית צריך כוונה לצאת ידי חובה, ולמנות את המדליק לשלוחו. כמו כן אדם יוצא ידי חובתו גם אם היה ישן בשעת ההדלקה, ורק משום חיבוב מצוה נוהגים כל בני הבית להיות נוכחים בשעת ההדלקה ולשמוע את הברכות.

הסבר שני בדעת הרמ"א: אדם יכול להפקיע את עצמו מ'נר איש וביתו'.

מכח שאלות אלו נראה, שגם הרמ"א מסכים שמצוות ההדלקה אינה אישית, אלא ציבורית על כל בני הבית. כיצד אם כן נבין את דברי המהרי"ל שיכול אדם לכוון שלא לצאת ידי חובה? נראה ששונה מצוות נר חנוכה ממצוות אכילת קדשים ויבום. במצוות אלו העיקר הוא התוצאה - שהבשר נאכל, ושהאשה התייבמה. אולם, במצוות נר חנוכה רצו חז"ל לתת מקום גם לעבודת ה' הפרטית של האדם, ולכן הם קבעו שיכול אדם להפקיע את עצמו מגדר 'איש וביתו', וממילא חלה עליו חובה פרטית.

זוהי אם כן משמעות הכוונה שאדם מכוון שלא לצאת ידי חובה - הפקעת עצמו מבני הבית, וממילא הוא חייב להדליק בעצמו. ואין לשאול מדוע לא תקנו חכמים את גדרי המצוה כמו במצוות דאורייתא של אכילת קדשים ויבום, שכן בהרבה מקומות מצאנו שבמצוות דרבנן קבעו חכמים פרטים לפי עניינה של המצוה.

משמעות ההשתתפות בפרוטה: הצטרפות לבני הבית
ולאור הדברים ניתן להבין את משמעותה של הלכה, שנתחבטו בה האחרונים.

למדנו בגמרא 4 :
"אמר רב ששת אכסנאי (אורח) חייב בנר חנוכה. אמר ר' זירא מריש כי הוינא בבי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא, בתר דנסיבי איתתא אמינא השתא ודאי לא צריכנא דקא מדליקי עלי בגו ביתאי"

(תרגום: בתחילה כשהייתי בביתו של רב הייתי משתתף בפרוטה עם המארח, אחרי שנשאתי אשה אמרתי עכשיו כבר איני צריך, משום שמדליקים עלי בבית). וכן נפסק להלכה ברמב"ם ובשו"ע, שאורח שלא מדליקים עליו משתתף בפרוטה.

ותמהו האחרונים על דין זה, השתתפות זו מה טיבה? הרי יכול אדם להדליק גם בשמן של הפקר, שבשונה ממצוות לולב למשל, אין במצוות נר חנוכה תנאי שהשמן יהיה של המדליק! אכן, הפרי מגדים אומר שאדם צריך שהשמן שלו יודלק. אבל דבריו הם חידוש גדול.

שאלה נוספת היא כיצד ניתן לקנות את השמן בפרוטה? הרי קבעו חכמים שמטלטלין כלל אינם נקנים בכסף 5 , שלא יאמר המוכר לאחר שקיבל את הכסף 'נשרפו חטיך בעליה'!

אמנם, הרמ"א מביא דעה שחז"ל לא הפקיעו קנין כסף מחפצי מצוה, אבל זו דעת יחיד, ואילו דין אכסנאי מוסכם על כולם, ועל כן אי אפשר להסתפק בהסבר זה כדי לבאר את הדין המוסכם. על כן נראה לבאר שאין הפרוטה מהווה קניין, אלא השתתפות. כשם שמצאנו שאדם יכול להפקיע את עצמו מכלל בני הבית, כך הוא יכול לצרף עצמו לכלל בני הבית, שאיתם הוא רוצה לצאת ידי חובה. ונמצא שיש הבדל בין הפקעה מהכלל להצטרפות לכלל, שכדי להצטרף צריך להשתתף בפרוטה, ואילו כדי לפרוש מספיקה כונה במחשבה בלבד. עיקרון זה ניתן לראות גם בדרך פעולת העולם בימינו, שהמאמץ הדרוש כדי להצטרף למסגרת גדול יותר מהמאמץ הדרוש להינתק ממנה.

מה הקשר בין מצות חנוכה לבין מספר אנשי הבית?
כפי שראינו, קבעו חכמים שהמהדרים במצוות נר חנוכה מדליקים נרות כמספר אנשי כל הבית. ויש לשאול, הידור זה מה טיבו? מה ההידור בכך שמדליקים נרות כנגד מספר אנשי הבית? נראה לומר, שההידור הוא עצם הריבוי בנרות. ענין המצוה הוא פרסומי ניסא, וככל שיש יותר אור הדבר בולט יותר, ויש בכך יותר הידור.

מדוע אם כן תלו חכמים את ההידור במספר בני הבית?
במבט ההלכתי הפשוט לא חייבים למצוא קשר בין מספר בני הבית לבין חובת ההידור. בכמה מקומות מצאנו, שכאשר חז"ל מתקנים דבר הם רוצים להסמיך זאת כנגד משהו, ובמקרה הזה כנגד בני הבית. כך למשל תיקנו 18 ברכות בתפילה כנגד 18 חוליות שבשדרה, 3 ברכות בברכת המזון כנגד תורה נביאים וכתובים או שלשת האבות, ועוד.

אכן, גדולי ישראל הסבירו שבאופן פנימי הנר רומז לנשמת האדם, כדברי הפסוק "נר ה' נשמת אדם", וממילא קל להבין את הקשר בין הדברים.

כידוע נוהגים לומדי התורה להתנועע בלימודם. פעולה זו היא פעולה טבעית, ושואל הזוהר - מהיכן היא נובעת? ומבאר, ש'נר ה' נשמת אדם', ותכונתו של נר היא שלעולם אין לו מנוחה - תמיד יש לאש תנועה. רש"י 6 אומר ששני דברים נמשלו לנר, תורה ונשמה. הנר המושלם הוא בפגישתם של שני הדברים, ואז מתגלה תכונת הנר שבנשמה והיא מתנועעת.

לפי הרמב"ם, עיקרון זה של ריבוי הנרות הוא המרכזי במצוות ההדלקה, ולכן גם ב 'מהדרין מן המהדרין' מדליקים לא רק כנגד מספר הימים, אלא גם כנגד בני הבית. אכן לפי התוספות, ב 'מהדרין מן המהדרין' ההידור מתבטא רק בכך שיש היכר לאותו היום.


^ 1 כב ע"ב.
^ 2 שבת כג ע"א.
^ 3 הלכות חנוכה ד, א.
^ 4 שבת כ"ג ע"א.
^ 5 כמבואר במסכת בבא מציעא דף מו ע"ב.
^ 6 מסכת מועד קטן.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il