השבוע נדון בעז"ה בדין קנין הבעל בנכסי אשתו שהביאה עמה מלפני הנישואין או שנפלו לה בירושה או שקיבלה כמתנה אחר הנישואין.
בגמרא בכתובות ובעוד מקומות מבואר שישנם שבמקרה והאשה הכניסה לבעלה נכסים, עם חתונתם, ניתן להגדירם בשני דרכים:
א. נכסי צאן ברזל.
ב. נכסי מלוג.
ההבדל המהותי ביניהם הוא שנכסי צאן ברזל הופכים להיות רכוש הבעל וכנגדם הוא מתחייב לה בכתובתה שאם ימות לפניה או יתגרשו, יחזיר לה הבעל את שווי הנכסים הללו, כפי שוויים בשעת הנישואין. לעומתם נכסי מלוג נשארים רכוש האשה אלה שלבעל יש זכות להנות מן הפירות. לכן איננו מקבל אחריות עליהם וממילא יחזרו כמו שהם. כיון שאין אין אחריותם עליו,אם פחתו היא הפסידה ואם הותירו היא הרוויחה. ממהותם נגזר שמם - מלוג - מלשון מליגה דהיינו קציצת השער שהוא הפירות והשארת הראש שהוא גופם (הגהות מיימוני). לדעת הרמב"ם האשה היא הקובעת כיצד להגדיר את הנכסים שהיא מכניסה ואילו לדעת הריב"ש (סי' ק"נ) הבעל הוא המחליט אם לקבל על עצמו אחריות - כגון שרואה שעתיד להרויח או שלא לקבלה (ב"ש וח"מ בסי' פ"ה ס"ב).
זאת יש לדעת שכל סוגי הנכסים - בין מטלטלין או כספים בין קרקעות עבדים ובהמות יכולים להיות מוגדרים כנכסי צאן ברזל או נכסי מלוג.
א"כ כיצד נדע על נכס מסויים אם הוחלט שהוא מנכסי מלוג או מנכסי צאן ברזל?!
נחלקו בזה הראשונים - רבינו אפרים סובר שרק אם קיבל אחריות בפירוש או שעשו שומא וקצבו את ערכם הרי אלו נכסי צאן ברזל, אבל אם לא, אפילו כתבם במפורט בכתובה, אינם אלא נכסי מלוג. (וכ"כ בדק הבית שסובר הרמב"ם.)
לעומתו העיטור סובר שכל שכתב את הנכסים ופרטם בכתובה הרי אלו נכסי צאן ברזל. רק מה שלא כתב או שנפלו לה לאחר הכתיבה הרי הם נכסי מלוג.
גם נכסי צאן ברזל, אסור לבעל למכור, חוץ ממעות וסחורה שניתנו להוצאה שהרי אין שם בית אביה עליהם, אבל קרקעות ועבדים ואפילו מטלטלין שם בית אביה עליהם ולכן משום שבח בית אביה אסור לו למוכרם. (הריב"ש בשם הירושלמי ונפסק להלכה בשו"ע אהע"ז סי' צ).
אם כן יש לשאול, לשיטת הריב"ש, מאחר שהברירה ביד הבעל אם לקבל את הנדוניא כנכסי מלוג או כצאן ברזל וכי למה לו לקבלם כנכסי צאן ברזל וע"י כך להתחייב באחריותן, הרי בין כך ובין כך אינו יכול למכורם. מצד שני גם בנכסי מלוג הוא אוכל פירות ואינו מפסיד במה שאינם נכסי צאן ברזל.
שאלה זו הובאה בשו"ת הריב"ש ס' ק"נ. הוא השיב שישנם כמה נפקא מינות בין נכסי צאן ברזל לנכסי מלוג ונפרטם בקצרה.
א. כספים וסחורות יכול למכור כנ"ל, ואפילו שאר מטלטלין שאינו רשאי למכור, בדיעבד אם מכר, סובר הרמב"ם שמכירתן קיימת והיינו בנכסי צאן ברזל. לעומתם בנכסי מלוג גם בדיעבד המכירה בטלה. (חו"מ סי' צ', אמנם הרמב"ן והרשב"א חולקים וכן פסקו ריב"ש ורמ"א, אמנם בקרקעות לכו"ע המכר בטל)
ב. פירות היוצאים מן הפירות שבאו מעלמא כגון כפל של ולד הבהמה - בנכסי מלוג הם של האישה ובנכסי צאן ברזל הם של הבעל.
ג. כשבאה לגבות כתובתה ונדוניא שהכניסה לו - אם מדובר בנכסי צאן ברזל צריכה שומא וגוביינא בבית דין, משא"כ בנכסי מלוג.
ד. עבדי מלוג של כהן שמת אינם אוכלים בתרומה ואילו עבדים המוגדרים כנכסי צאן ברזל - אוכלים.
ה. אם הותירו הותירו לו, ולכן אם רואה שעתידים להשביח כגון גדיים שיעשו תיישים כדאי לו לקבל אחריות. אבל לענין פירות וירושה דינם שווה.