ההפרדה שבין שמים וארץ ביום השני של היצירה, לא זכתה לאישור, "כי טוב" כדרך שנאמר אחרי יצירה של כל יום ויום. כי המצאיות האלוקית האחדותית אשר "אין יחוד כיחודו" - נוגדת את מושג ההפרדה, והמבין את המציאות לאמיתהיודע ש"אין עוד מלבדו" בתוכן המהותי של כל המצוי בעולמו של הקב"ה. רק מתוך הסתכלות שטחית אנו רואים את "מה רבו מעשיך ה'" - כריבוי נפלא ומיוחד. ביצירת האדם איחד הקב"ה מחדש את השמים ואת הארץ: מצד אחד עפר מן האדמה, ומהצד השני - נשמת חיים, שמקורה ממה שבשמים ממעל. אולי גם זה אחד המובנים של "בצלם אלוקים עשה את האדם", כשם שהקב"ה מחיה את הכל = מהוה את הכל, כך גם האדם בזעיר אנפין מהוה את כוחות השמים והארץ כאחד. ברם יש בני אדם שהחלק השמימי בא לידי ביטוי ויש שהחלק הארצי מתבלט יותר. יש דורות שעינני הרוח תופסים את ליבם, מהותם וישותם, ויש דורות בהם הארציות מתגברת. משה עלה למרום והעלה את דורו, שזכה ו"מן השמים השמיעך את קולו" ומזונו היה לחם מן השמים. אל דור זה פונה משה ברגעי הפרידה: "האזינו השמים ואדברה", צורת האזנה שחיבת להחקק בלבו, אשר גם בעתיד, במידה שח"ו תחול ירידה והארציות תגבר - ישמע עוד צליל הד אמירתו של משה.
(התשנ"ג)