שנו רבותינו: "על שלשה דברים העולם קיים: על האמת, על הדין ועל השלום" (אבות) "ושלשתן דבר אחד: נעשה הדין - נעשה האמת, נעשה השלום". הקשר הזה בין המשפט והשלום, הוא גם היסוד לשני הדברים: "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" - "ה' יברך את עמו ישראל בשלום". ידיעת המשפט שהוא מסור רק לישראל, הוא גם הגורם לברכת השלום בישראל. ומכאן גם מה שאנו אומרים: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" - אין עוד אומה ולשון שהאחדות שולטת בה, כאומה הישראלית.
כי השלום אינו רק מושג של סילוק השלילה, מניעת המחלוקת, אלא יש בו תוכן חיובי ביותר, יצירת האחדות. כל אחד מוותר מעצמיותו למען הכללותו בכלל. כל אחד הופך בעצמו להיות משהו כללי, שמתוכו מתגבש הציבור, העם, שהוא יצירה מיוחדת במינה, שמטרה משותפת מלכדת אותם.
ואולי משום כך המצוות הראשונות שנצטוינו בהם מיד בצאתנו ממצרים: "שם שם לו חוק ומשפט" - חוק - שבת, ומשפט - דינים שנצטוינו במרה. שבת - לביסוס האמונה בחידוש העולם, במציאות האלוקית, ודינים - לגיבוש ההמון היוצא ממצרים, עבדים מדוכאים, והפיכתו לעם אחד.
(התשמ"ט)


"שופטים ושוטרים תתן לך"
"ודברו השוטרים אל העם לאמר: מי האיש אשר בנה בית חדש - - ומי האיש אשר נטע כרם - ומי האיש אשר ארש אשה - - ויספו השוטרים - - מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו - ר' יוסי הגלילי אומר: הירא מעבירות שבידו", לכן זיכתה אותו התורה לחזור לביתו, יחד עם החוזרים על בית, כרם ואשה לכסות עליו שלא יבינו שהוא בעל עבירה והרואה אותו חוזר יאמר שמא בנה בית או נטע כרם ואולי ארש אשה. ויש מקום לחשוש שאילו לא שחררה התורה מיציאה לצבא את שלשת הסוגים: בונה בית, נוטע כרם ומארש אשה והיתה משחררת רק את בעלי העבירה, כי השטן מקטרג בשעת הסכנה, ויש מקום לחשוב שיפול במלחמה, כי מפני הבושה שלא לגלות לרבים שיש עבירות בידו, הוא יעדיף להשאר בין יוצאי הצבא אע"פ שהוא מסכן את עצמו. ואולי משום כך כתבה התורה אצל "רך הלבב" "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" ולא כמו שכתבה אצל שלשת הראשונים "פן ימות במלחמה" - כי הירא מעבירות שבידו מוכן לסכן את עצמו ולמות במלחמה, כדי למנוע בושה מעצמו. זה גם מסביר לנו את מה שאמרו חז"ל: "לעולם יפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים", כי כדי למנוע בושה מוכן אדם לסכן עצמו.
(התשנ"ח)