בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • תקיעת שופר
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

התרועה והתקיעה

undefined

הרב דוד דב לבנון

תשס"ח
11 דק' קריאה
"וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר פרק כט פסוק א),

ראש השנה נקרא בתורה "יום תרועה" על שם מצוות היום, משם תואר זה משמע שהתרועה אינה רק מצוות היום אלא שהיא כל מהות היום. מסופר בגמ' (ראש השנה דף ל ע"א) " כי מסיים שליחא דציבורא תקיעה ביבנה - לא שמע איניש קל אוניה מקל תקועיא [דיחידאי]! ", שהיו מתקבצים רבים ליבנה מקום מושב הסנהדרין לשמוע קול שופר בר"ה שחל בשבת, שלא התירו לתקוע בשבת רק במקום בי"ד הגדול, והיו תוקעים כל כך הרבה עד שנדמה שאינו שומע מקול התקיעות שתקעו הצבור והיחידים. עובדה זו מסמלת את אווירת ר"ה, שקול השופר צליליו ומשמעותו הפנימית מלאו את כל יומו.
אפשר לומר שגם תפילות היום הן המשך התרועה, כי התרועה היא קול תפילה, התרגום של תרועה הוא "יבבה" כעין קול בכי, ומזה באו קולות השברים וקולות התרועה ושברים תרועה ביחד, שאנו נוהגים לשמוע את כולן, כדי לצאת את כל הדעות של קול התרועה "גנוחי גניח וילולי יליל", כמבואר בגמ' (ראש השנה דף לד ע"א) " אתקין רבי אבהו בקסרי: תקיעה, שלשה שברים, תרועה, תקיעה. - מה נפשך? אי ילולי יליל - לעביד תקיעה תרועה ותקיעה, ואי גנוחי גנח - לעביד תקיעה שלשה שברים ותקיעה! - מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל ". כל אלו היבבות הן קולות תחנונים של תפילה, וכפי שאנו אומרים בברכת שופרות "כי אתה שומע קול שופר, ומאזין תרועה ואין דומה לך, ברוך ... שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים".
עיקר התפילה בר"ה היא לומר ברכות מלכיות זכרונות ושופרות, חז"ל למדו זאת מפסוקים ואע"פ שזה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, חשיבותן עולה כאילו היו מן התורה והקב"ה בעצמו צווה לאומרם, וכך נאמר בגמ'
"אמר הקב"ה: ... ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה – בשופר".(ראש השנה דף טז ע"א)

משמע שע"י השופר הוא מבטא גם מלכיות וגם זכרונות ואין צריך לומר שופרות (כך מפרש ריטב"א). ואכן תקנו חז"ל לתקוע על שלושת הברכות מלכיות זכרונות ושופרות, ומובא בראשונים (תוספות פסחים קט"ז) שעיקר מצוות שופר מתקיימת בתקיעות דמעומד על סדר הברכות. נמצא שהתפילות וקול השופר אחד הם, וכל אלו קולות התרועה שעושות את יום ר"ה ליום תרועה.
לאור הדברים הנ"ל נראה להתבונן בסדר התקיעות וחלוקתם, הסדר הוא שלתרועה יש להוסיף תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה. תחילה יש להתבונן מה בין תקיעה לתרועה? ואח"כ מה משמעות הסדר הזה של תקיעה תרועה תקיעה?
כדי להבין זאת נתבונן בפרשת החצוצרות ונראה מתי תוקעים ומתי מריעים, וכך נאמר (במדבר פרק י):
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת:
(ג) וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ד) וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:
(ה) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה:
(ו) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם:
(ז) וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ:
(ח) וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:
(ט) וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם:
(י) וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱ-לֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: פ

הרי לנו חלוקה בולטת מתי תוקעים ומתי מריעים: תוקעים למקרא העדה והתורה מדגישה שאז אין להריע "וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ", אבל למסע המחנות מריעים דוקא "וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ", וכן תוקעים בזמן המועדות "וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם", ומריעים בזמן מלחמה "וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת".
מה פשר החלוקה הזאת בין תקיעה לתרועה? מפרש הרמב"ן
"כי התרועה רמז למדת הדין, כי כן כתוב במסעות (לעיל ט כג) על פי ה' ביד משה, והיא המנצחת במלחמה, וכתוב (להלן פסוק ט) וכי תבאו מלחמה בארצכם וגו' והרעותם, ועל כן אמר משה (להלן פסוק לה) וינוסו משנאיך מפניך, וכבר פירשתי סוד הפנים בעשרת הדברות (שמות כ ג). וכן תראו כי חומת יריחו נפלה בתרועה, דכתיב (יהושע ו י) עד יום אמרי לכם הריעו והרעותם, וכתיב (שם פסוק כ) ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה, ולכך היתה חרם. ובהקהיל את הקהל - ראויים לתקיעה, כי הפשוטה רמז למדת רחמים כי ימינו פשוטה לקבל שבים, על כן יאמר 'בנחה' (להלן פסוק לו) 'שובה ה' רבבות אלפי ישראל', וכתיב (פסוק י) 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם', כי המלחמה לתרועה והמועדים והשמחה לרחמים. ורבותינו (ר"ה לג ב) העתיקו, פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע, שלא יקצץ בנטיעות בראש השנה ויום הכפורים ועל הקרבן, אבל הכוונה זו לתקיעה וזו לתרועה, והמשכיל יבין".

לפי דבריו, התרועה מסמלת את מידת הדין והתקיעה את מידת הרחמים, ולכן במסעות שיש בהם קושי ומידת הדין מתוחה, וכן בזמן מלחמה שהיא זמן דין יש להריע ובכך ממתקים את מידת הדין. אבל בזמן החניה שאז יש שובה ונחת וכן בזמן המועדות שהוא זמן שמחה ומורגשת מידת הרחמים יש לתקוע.
נראה לפרש שהתקיעה היא קול שמחה וביטוי מתאים לזמן מנוחה ושמחה ולכן תוקעים בזמן חניה להקהיל את העם, אבל התרועה היא קול שבור המסמל קושי ובכי ותפילה כפי שהסברנו לעיל, ולכן תרועה מתאימה לזמן מסע וגלות ממקום למקום ולזמן מלחמה. ולכן תוקעים בזמן המועדות לשמחה, ומריעים בזמן מלחמה לתפילה להיזכר לפני ה'.
לפי זה מובן מדוע ראש השנה נקרא יום תרועה ומפורש בתורה שיש להריע בו, כי הוא יום הדין, וצריך לבכות ולהתפלל בו על נפשנו, וחז"ל דרשו שיש גם לתקוע לפניה ולאחריה, ויש לבאר מה המשמעות של סדר זה שתוקעים ומריעים ותוקעים , נראה לבאר זאת בכמה אופנים המשלימים זה את זה:
א. סדר תפילה
אמרו חז"ל (ברכות דף לב ע"א) "דרש רבי שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל", וכך הוא סדר תפילה שבח תפילה והודיה, ולכן תקנו חז"ל בסדר תפילת שמונה עשרה לפתוח בשלוש ברכות השבח ואח"כ ברכות של תפילה ולסיים בשלוש ברכות של הודיה. וכיון שהתרועה היא תפילה קולות יבבה כפי שהוכחנו לעיל, לכן תוקעים תקיעה לפניה שמסמלת שמחה המקדימה את התפילה לשם שבח הקב"ה ותקיעה לאחריה לשם הודיה.

ב. מלכיות זכרונות שופרות
תוקעים למלכויות לזכרונות ולשופרות, והשופר עצמו מכריז מלכויות לזכרונות ולשופרות כמו שהזכרנו לעיל מאמר חז"ל "ובמה בשופר", ואם כן אפשר לומר שהסדר הזה של תקיעה תרועה תקיעה, הוא ביטוי לסדר האמירה של מלכויות זכרונות ולשופרות, שהתקיעה שלפניה היא לשם מלכויות, כדי להמליך את הקב"ה, ולכן תוקעים תקיעה שהיא ביטוי של שמחה, ואח"כ מריעים לזכרונות שבהן מזכירים את הדין כיצד "אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם וכו' ", ולכן מריעים בו לבטא שברון לב של תפילה שימתיק את גזר דיננו, ולבסוף תוקעים על שופרות, שבו מזכירים שופר של סיני ושופר גדול שלעתיד לבוא, ותקיעה זו מבטאת את השמחה שבקבלת התורה ובגאולה העתידה. ויש גם בסדר זה מהלך של תפילה מלכויות שבח, זכרונות תפילה ושופרות ההודיה שאחרי התפילה.

ג. עשרה מאמרות עשרת הדברות ועשרה הלולים
תקנו חז"ל לומר עשרה פסוקים למלכויות עשרה לזכרונות ועשרה לשופרות, מדוע עשרה דוקא? חז"ל ענו על כך שלושה תירוצים: וז"ל: (ראש השנה דף לב ע"א) "הני עשרה מלכיות כנגד מי?
(א) אמר רבי לוי: כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהילים.
- הלולים טובא הוו! - הנך דכתיב בהו (תהלים קנ) 'הללוהו בתקע שופר''.
(ב) רב יוסף אמר: כנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני.
(ג) רבי יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. הי נינהו - ויאמר - דבראשית תשעה הוו! - בראשית נמי מאמר הוא, דכתיב (תהלים לג) 'בדבר ה' שמים נעשו' ".
כיון שנאמרו שלוש תשובות מתבקש לומר ששלושת התשובות מתאימות למלכיות זכרונות ושופרות, וכך אומר רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק): עשרה מאמרות כנגד מלכויות, שברא עולם ובני אדם ומלך עליהם, עשרת הדברות כנגד זכרונות, שאנו מחויבים בהן ונידונים עליהם, עשרה הלולים כנגד שופרות הוא השופר הגדול שלעתיד לבוא.
לפי המהלך הזה מלכויות זכרונות ושופרות רומזים לשלוש זמנים היסטוריים: בריאת העולם מתן תורה והגאולה העתידה, בכל אחד מזמנים אלו היו מקטרגים שעוררו את מידת הדין, ותקיעת השופר סימלה את הניצחון על המקטרגים.

שופר - בזמן בריאת העולם כנגד המלכויות, תקיעה שלפניה
כאשר הקב"ה בקש לברוא את האדם ואמר "נעשה אדם", לפי חז"ל, התייעץ הקב"ה כביכול עם מלאכי מעלה אם לברוא אותו, והם לא הסכימו עמו לברוא אדם, וכך מובא במדרש
"א"ר סימון: בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הה"ד (תהלים פה) 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו', חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה, מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ הה"ד (דניאל ח) 'ותשלך אמת ארצה', אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך, תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב (תהלים פה) 'אמת מארץ תצמח'.
ר' הונא רבה של צפורין אמר: עד שמלאכי השרת מדיינין אלו עם אלו ומתעסקין אלו עם אלו בראו הקב"ה, אמר להן מה אתם מדיינין כבר נעשה אדם". (בראשית רבה (וילנא) פרשה ח ד"ה ה)

לפי שני המדרשים הנ"ל מלאכי השרת נמנו וגמרו שאל יברא אדם, והקב"ה פעל בניגוד לדעתם השליך אמת ארצה ובראו, או שבראו בהיסח הדעת בעוד המלאכים מתעסקים אלו עם אלו. אפשר לומר שבריאת האדם היתה מעשה שאין לא הסבר ואף המלאכים לא הבינו אותו, ולפיכך חז"ל הגדירו את רצון הקב"ה לברוא אדם כתאוה, וז"ל: (מדרש תנחומא (בובר) פרשת נשא סימן כד) "בשעה שברא הקב"ה העולם, התאוה שיהא לו דירה בתחתונים, כשם שיש לו בעליונים", תאוה היא דבר שלמעלה מטעם ודעת ואין להקשות עליה למה ומדוע. המלאכים אינם משיגים מדוע הקב"ה ברא אדם שיכול למרוד בו ולחלל את שמו, אולם אפשר לחוש כאן שהקב"ה מתענג דוקא ממצוות ומעשים טובים שעושה האדם הבחירי, שמצד אחד יכול לחטוא אבל מצד שני כאשר הוא בוחר לעבוד את ה', יש בכך גילוי מלכותו יתברך אף בתחתונים בעולם שבו הקב"ה נעלם מעין כל. ולכן מעשיו הטובים של האדם חשובים יותר משל המלאכים שאין להם בחירה חופשית ומקדישים שמו יתברך רק בשמי מרום.
מובא בספר התניא שהנשמה של האדם היא חלק א-לוה ממעל, ע"פ הזהר הקדוש שדורש על הפסוק "ויפח באפיו נשמת רוח חיים" - "מאן דנפח מדיליה נפח", היינו שהקב"ח נפח מתוכו רוח שהיא חלק ממנו כביכול, הנפיחה הזאת היא כעין תקיעת שופר, ונשמה שבאדם היא כעין הנשימה שבגוף, שהוא כשופר - כשפופרת המכילה אותו.
נמצא, שהקב"ה לא שהה לקול המקטרגים ובקול פנימי חשף אלוקי המובן רק לו נפח בשופר וברא אדם, ועל ידו של האדם מתגלה חפצו של הקב"ה. וזה לעומת זה גם תקיעת שופר שלנו היא קול פנימי שלנו מתוכיותנו המגלה את האהבה מסותרה במעמקי הלב לקב"ה.
חז"ל עמדו על כח השופר להפוך מידת הדין למידת הרחמים וז"ל:
"ר' יהושע א"ר יאשיה: כתיב 'אשרי העם יודעי תרועה' וכי אין אומות העולם יודעים להריע? כמה קרנות יש להן? כמה בוקינוס יש להם? כמה סלפירגסי יש להם? ואמרת 'אשרי העם יודעי תרועה'?! אלא שהן מכירין לפתות את בוראן בתרועה, והוא עומד מכסא הדין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים והופך להם מדת הדין למדת רחמים, אימתי? בחדש השביעי".(ויקרא רבה (וילנא) פרשה כט ד"ה ד)

"שהן מכירין לפתות את בוראן בתרועה" הפיתוי הוא דבר שאי אפשר להסביר אותו בדרכי ההיגיון, כמו (שמות פרק כב) "וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה", משמע שקול השופר מעורר קול חבוי שמזכיר אהבת קדומים שלנו לקב"ה, על קול זה אומר הקב"ה "השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נוה" והוא מתפתה לסלוח לנו. וכך קול השופר של הקב"ה החושף תאות עולם של הקב"ה לברוא אדם נפגש עם קול השופר של ישראל החושף תאות ישראל לאביהם שבשמים, ומכח זה אנו ממליכים אותו עלינו, ועל כך באה התקיעה של שמחה שלפני התרועה.

שופר - בזמן מתן תורה כנגד זכרונות והיא התרועה שבאמצע
בזמן שמשה עלה למרום להוריד תורה לישראל קמו כנגדו מלכי מעלה לקטרג כנגדו ולא להסכים שתורד תורה לתחתונים, וכך מובא בגמ'
"ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? (תהלים ח) 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים!' - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! - אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. - אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה ... אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה – (שמות כ) 'אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'. אמר להן: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם? וכו' שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנב, קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים ח) 'ה' אדנינו מה אדיר שמך וגו' ואילו תנה 'הודך על השמים' - לא כתיב. מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב, ומסר לו דבר, שנאמר (תהלים סח) 'עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם', בשכר שקראוך 'אדם' לקחת מתנות. אף מלאך המות מסר לו דבר, שנאמר (במדבר יז) 'ויתן את הקטרת ויכפר על העם' ואומר 'ויעמד בין המתים ובין החיים וגו', אי לאו דאמר ליה - מי הוה ידע?". (שבת דף פח ע"ב)


ויכוח זה של משה עם המלאכים מזכיר את הויכוח שהיה לקב"ה עם המלאכים בבריאת האדם, אלא ששם הקב"ה עשה מעשה והשליך את האמת ארצה וברא את האדם נגד רצון המלאכים, וכאן משה רבנו ניצח את המלאכים בוויכוחו עמם. כל ההתמודדות הזאת של משה עם המלאכים דומה למלחמה שמשה מנהל עמם, ואנו מבטאים זאת בתרועה שהיא כתרועת מלחמה.
יש לציין שניצחונו של משה נבע מכך שהוא גילה ענוה גדולה, הקב"ה אומר לו "אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה", והוא אינו מתמלא בגאוה מקרבת אלקים זו, אדרבה הוא אומר להם שיש לו יצר הרע ולכן זקוק לתורה, ולכן כולם הודו לו 1 , ולכן מבטאים כל זאת בתרועה. ההרגשה הזאת של עני ורש היא ביסוד התרועה, עליה אמרו חז"ל (ראש השנה דף טז ע"ב) "ואמר רבי יצחק: כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, שנאמר (דברים יא) 'מרשית השנה' - מרשית כתיב, 'ועד אחרית' - סופה שיש לה אחרית".

שופר גדול - בזמן הגאולה כנגד שופרות והוא קול השופר שלאחריה
בזמן הגאולה יבואו אומות העולם ליטול שכרם והקב"ה יוכיח לישראל ראויים לכך, כך מובא בגמ'
"דרש ר' חנינא בר פפא, ואיתימא ר' שמלאי: לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ס"ת [ומניחו] בחיקו, ואומר: למי שעסק בה יבא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא וכו', (לבסוף) נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה וכו'. אמר להם הקב"ה: במאי עסקתם? אומרים לפניו: רבש"ע, הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה: שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם - לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמכם, כסף וזהב שלי הוא וכו', מיד יצאו בפחי נפש... אלא אף על פי כן (הקב"ה מנסה את אומות העולם), מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה... ואמאי קרי ליה מצוה קלה? משום דלית ביה חסרון כיס. מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, (שואלת הגמ') והאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה! נהי דפטור, בעוטי מי מבעטי. מיד, הקב"ה יושב ומשחק עליהן, שנאמר: (תהלים ב) 'יושב בשמים ישחק וגו'". (עבודה זרה דף ב ע"א)

גם כאן קמים אומות העולם ומקטרגים על ישראל, והקב"ה מוכיח כי ראויים ישראל לברכה. כי אף אם הם אינם יכולים לקיים את המצווה לעולם אינם מבעטים והולכים, וזה מראה על הקשר החזק שלהם לתורה ומצוות. וכנגד זה אנו תוקעים תקיעה שלאחריה תקיעה גדולה, תקיעה גדולה של שמחה על ההבטחה שעתידים להיגאל "ובאו האובדים מארץ אשור וגו' ".


^ 1 על ענותנותו של משה אפשר ללמוד מהמאמר הבא המובא שם: "ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שירד משה מלפני הקדוש ברוך הוא, בא שטן ואמר לפניו: רבונו של עולם, תורה היכן היא? אמר לו: נתתיה לארץ. הלך אצל ארץ, אמר לה: תורה היכן היא? אמרה לו: (איוב כח) 'א-להים הבין דרכה וגו'. וכו'. חזר ואמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה. אמר לו: לך אצל בן עמרם. הלך אצל משה, אמר לו: תורה שנתן לך הקדוש ברוך הוא היכן היא? אמר לו: וכי מה אני שנתן לי הקדוש ברוך הוא תורה? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, בדאי אתה? - אמר לפניו: רבונו של עולם, חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום. אני אחזיק טובה לעצמי? - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הואיל ומיעטת עצמך - תקרא על שמך, שנאמר (מלאכי ג) 'זכרו תורת משה עבדי וגו' ".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il