היום אנו עדים לתהליך של שחרור מסגרות, המתבטא במרבית תחומי החיים: בסגנון הכתיבה, בדיבור, בלבוש, ואפילו בצבא המשמעת מתחשבת יותר. בעיקר במסגרות החינוכיות, הצומחות חדשים לבקרים, מגוונות באופיין ובמגמותיהן: למוזיקה, לטבע, לאומנות, לחקלאות וכד' שהצד השווה שבהן ההשתדלות לתת מענה הולם לפלחים נוספים של סגנון ואופי, כשרונות ושאיפות שלא באים כל כך לידי ביטוי במסגרות הקיימות. פעם היה החניך או נכנע לעול המשמעת ומתאים עצמו למסגרת, או נפלט החוצה. כיום לא רק המודעות לצרכים ולנטיות השונות גברה, אלא אף הטיפול האישי תומך ומתקדם יותר.

זהו תהליך שבו המימוש העצמי הינו אידיאל, והוא נובע מרצון פנימי לחופש, ולכן כל מסגרת מחייבת נתפסת ככפיה לעצמיות הנכספת - למרות יתרונות המסגרת וגבולותיה, מי שינצל את החופש לברור עצמי אמיתי, יוכל לטפס לדרגות גבוהות בעבודת ה' מתוך חופש ובחירה, ולגלות את דעת האלוקים הטבועה בבריאה.
נראה לומר שהתופעה של דחית המסגרת אינה בשורשה אנטי-מסגרתיות, אלא פריקת עול מסגרות לא מתאימות.

המלכות אמנם נתפסת כאבי אבות המסגרות הנוקשות, והמורד בה נידון למיתה, אך על המלכות האידיאלית נאמר "לית לה מגרמיה כלום" כלומר המלכות אין לה מעצמה דבר. אין למלך אף תיק אחד בממשל אלא הוא הרקע, המסגרת של כולם. כמו המנצח בקונצרט שלא מנגן בעצמו בשום כלי נגינה אלא מנצח על כולם, כלומר מכוון את כולם בעיתוי, בעוצמה ובקצב הנכון. כך גם המלכות האמיתית האידיאלית מכוונת ומשבצת את כל הכוחות והכשרונות למקומם המתאים והטבעי להם, לטובתם הם ולטובת הכלל כולו. אינה מביאה לידי דיכוי העצמיות וגם אין בה את הבדידות והאגו של המימוש העצמי אלא משלבת היא את כולם בהרמוניה נפלאה.
אם כן ניתן לומר שאם פריקת עול המסגרות הנוכחיות נובעת מדרישה פנימית למלא התפקיד הטבעי והמיועד, יש כאן גם דרישה גם אם לא במודע למלך ש"הריחו ביראת ה'" שינצח על כולנו.

הנה אנחנו עדים, כאמור, לתהליך של שחרור מסגרות מחד, ומאידך לבקשת מנהיג גדול וזה בכל שכבות הציבור, מה שנראה כפרדוקסלי למראית עין, הינו ביסוד שני צדדים של אותה מטבע.
למרות השאיפות הגדולות לעצמיות מחד ולמנהיג מאידך, זכור נזכור שאלמלא מוראה של מלכות (כלשהי) איש את רעהו חיים בלעו, לכן עם הציפייה ליום שכולו שבת נשמור על המסגרות ולא נחלוץ את התפילין עד שיקדש היום במהרה בימינו.