הויכוח הקולני שהתקיים בין שני החברים בישיבת וולאז'ין הסב את תשומת ליבם של רבים מחבריהם. הויכוח נסב על אחד הנושאים הבוערים ביותר באותם ימים - היחס לתנועת ההשכלה ומנהיגיה. מסתבר כי אחד הבחורים נצפה כשהוא מעיין בספרו של אחד מחשובי המשכילים, שהיה מפורסם ביכולותיו האינטלקטואליות, ושחיבר ספרים רבים במגוון נושאים תורניים. אותו משכיל על מנת לקדם את מעמדו בעולם, עשה את הצעד הנורא והתנצר. אולם גם לאחר שהתנצר המשיך הלה להיות בקשר מכתבים עם רבנים רבים, והמשיך לפרסם ספרים שנלמדו אצל רבים. חברו של הבחור הזדעזע מכך שהוא קורא בספרו של מומר, ועל כך התנהל הויכוח - האם עצם העובדה שכתב את הספר אדם מקולקל מחייב כי הספר פסול, או שמא ניתן להפריד בין הכותב לבין הספר ואפשר ללמוד בספריו.
משנמשך הויכוח לאורך ימים, החליטו הבחורים לשאול את דעתו של ראש הישיבה - הנצי"ב זצ"ל. הנצי"ב שמע בעניין את הצדדים השונים, ואמר כי יענה לשאלה בעזרת סיפור שהתרחש כמה שנים קודם לכן:
בעיניים כלות ראו בני המשפחה כיצד אימם החולה קרבה אל סופה. הרופאים הרימו כבר ידיים, וכל שנותר היה לרענן את משמרות התהילים סביב מיטתה. תקווה מסויימת התעוררה כשנודע להם כי בעירם עומד לעבור רופא דגול בעל שם, המתמחה בסוג המחלה שיש לאימם. ואכן, תמורת סכום לא מבוטל, נאות הרופא להגיע לביתם לבדוק את החולה. לאחר שעה ארוכה הודיע הרופא כי מצא את מחלתה המדוייקת וכי התרופה היחידה למחלה זו היא... לאכול בשר חזיר. האם ששמעה זאת נחרדה, ואמרה כי טוב מותה מחייה, ואין היא מוכנה בשום אופן להכניס לפיה את הדבר המשוקץ הזה. רב העיר שהוזעק למיטת החולה, הסביר לה שעה ארוכה כי על פי התורה היא חייבת לאכול את ה'דבר אחר' מפני שזה פיקוח נפש, ואדרבה אם לא תוכל הרי הדבר יהיה לה לחטא. בלית ברירה הסכימה האשה, אך התנתה תנאי אחד - מוכנה היא לאכול מהבהמה הטמאה בתנאי שתישחט על ידי שוחט כשר, על פי כל דיני השחיטה. הרב ששמע את התנאי התאמץ להבליע את חיוכו לשמע הבקשה המוזרה, שכן אין שום הבדל אם הבהמה נאכלת אחרי שחיטה כהלכתה או סתם בהריגה, אולם בהבינו את המצב הרגיש הסכים לתנאי, והורה לקרוא לשוחט, על מנת שישחט את הבהמה שהובאה כבר למקום. משועשע מהעניין, שחט השוחט של העיירה את הבהמה. כשסיים, קראה לו האשה אליה, ובקול חלוש ביקשה ממנו כי יבדוק כעת את הריאה, כפי שעושים תמיד לאחר השחיטה. השוחט נענה לבקשה המוזרה, וכשסיים לבדוק התברר כי התעוררה שאלה על 'כשרות' הבהמה. נבוך מעצם השאלה המשונה ניגש עם הריאה לרב ושאל לדינה של הבהמה. הרב בחן את הריאה מכל צדדיה ושתק. לאחר המתנה ארוכה בה חיכו כי הרב 'יפסוק' את הדין והרב שותק ניסו לרמוז לרב כי הנוכחים ממתינים לדברו, אולם הרב בשלו - ממשיך לשתוק. לאחר שעה ארוכה, הרב נאנח ואמר כי אם הייתה זו בהמה כשרה אזי היה אומר עליה כי היא כשרה אולם כיצד יוכל להגיד את המילה 'כשר' על בהמה טמאה זו...
הנצי"ב לא היה צריך להוסיף מילה על הסיפור - הנוכחים כולם הנהנו בראשם לאות כי הבינו היטב את המסר שעולה מהסיפור.