בית המדרש

  • מדורים
  • נושאים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

התמודדות עם אובדן

למה דווקא היא, ילדה טובת לב ואהובה ומקובלת ע"י חברותיה? אם אדם חוטא או רע מסתלק מהעולם אפשר לחשוב שהמיתה שלו מכפרת עליו, אבל כשמדובר בילדה טהורה במה אפשר לנחם את ההורים ואת שאר ילדי המשפחה?

undefined

הרב אליקים לבנון

תמוז תשס"ט
3 דק' קריאה
במשפחתנו ארע אסון כאשר ילדה צעירה קיפחה את חייה. כל מי שהכיר אותה שואל את השאלה - למה? למה דווקא היא, ילדה טובת לב ואהובה ומקובלת ע"י חברותיה? אם אדם חוטא או רע מסתלק מהעולם אפשר לחשוב שהמיתה שלו מכפרת עליו, אבל כשמדובר בילדה טהורה במה אפשר לנחם את ההורים ואת שאר ילדי המשפחה?


תשובה:
פטירתו של ילד במשפחה מותירה חלל מיוחד. כל הסתלקות של בן משפחה גורמת צער למשפחה, לידידים. אך בילד צעיר הנלקח, הקושי גדול שבעתיים. כאשר הנביא זכריה מתאר צער פטירה הוא משתמש בלשון: "וספדו עליו כמספד על היחיד, והמר עליו כהמר על הבכור" (זכריה י"ב) כלומר, המספד יהיה גדול כמו על בן יחיד שהוא גם בכור, לכן המרירות רבה יותר.
הנכם שואלים, במה אפשר לנחם. כמובן שבכל מקרה יש גוונים מיוחדים, אבל לפני הכל, צריך להרגיש את השותפות בצערם של בני המשפחה. הגמרא (ברכות י"ב) אומרת שאם תלמיד חכם נמצא בצער, חולי וכד', "צריך שיחלה עצמו עליו", כלומר, המתפלל לרפואתו צריך לדאוג ולהצטער עד כדי כך שהוא עצמו יגיע למצב חולי. גם באבלות, לפני שחושבים מה לומר ומה לא, שזו כבר התנהלות מחושבת, קודם לכן צריך להרגיש את הצער ויחד עם האבלים לכאוב ולהצטער, בלי חשבון שכלי אלא כהרגשת הלב. השותפות בכאב נותנת לבני המשפחה חוזק ועוצמה, ביודעם שהם אינם לבדם בכאבם, אלא יש להם שותפים. תחושה זו איננה זקוקה להסבר רציונלי, והיא משמשת בסיס לבנות עליו מערכת תנחומים הגיונית ושכלית. זו עבודת נפש של כל מי שבא לנחם ורוצה באמת להשתתף עם המשפחה. רב פפא (ברכות ו') חידש לנו שהשכר בבית האבל הוא על שתיקה. מסתבר שכוונתו להתחברות שבשתיקה עם כאבם של האבלים, הקודמת לדיבורים.
אחרי הרגשת השותפות באה השאלה, מה לומר לאבלים. חשוב מאוד לשמוע מפיהם את סיפור הפטירה, כיצד היו ההתרחשויות. בפיגוע, בתאונת דרכים או בצורה אחרת. סיפור הדברים מחבר את המנחמים עוד יותר אל האבלים, והם מתחזקים מכך.
כל פטירה של אדם צעיר איננה "סתם". תמיד יש לראות את נסיבות הפטירה, ולהעלות את הפטירה למעמד של "קרבן ציבור". במיוחד בדורנו, בו המאבק על הציבוריות הישראלית הוא בעיצומו, כל אירוע כזה משמעותו, אבדן כח כאן בעולמנו, וחיזוק לעליונים. כאשר מונים חיילים שנפלו במערכות, אלפי נרצחים בפיגועים, מבינים שאליהם מצטרפים גם אותם צעירים הנלקחים לפמליא של מעלה, והם מהווים חלק בלתי נפרד מקרבנות הציבור. הרגשה זו שההסתלקות היא חלק ממערך אלוקי גדול, מעניקה למשפחה עוד נטף של תנחומים.
יסוד נוסף שחשוב לשים אליו לב הוא, התפתחות רגשות אשם אצל בני המשפחה. לעיתים עולות מחשבות על העבר, למשל, מדוע ביקשתי ממנו או ממנה לנסוע למקום מסוים. הנה, בנסיעה זו הוא איבד את חייו, ואני הרי גרמתי לו לנסוע. מחשבות כאלה, אין בהם ממש, כי הכל מכוון מאת הקב"ה, וגם אם לא היינו יוזמים את הנסיעה היה מתרחש האסון. בנוסף לכך, המחשבות הללו גורמות נזק רב למשפחה, מפני שהן מטילות אותה לייאוש ודיכאון, ולקושי גדול לחזור לחיים. על כן, צריך למצוא את כל ההסברים כדי לסלק את רגשות האשם מעל בני המשפחה.
בליווי נכון של האבלים, לאט לאט מתנווטים החיים בשני מסלולים: האחד, מסלול ההווה והעתיד, המשך הבניה של המשפחה. והאחר, מסלול הזכרון של העבר. אסור לחדול מהמשך החיים בעקבות אסון שארע, כמו גם שאסור לשכוח ולהתעלם ממה שארע. כאמור, אלו הם שני מסלולים הדומים לשני קווים מקבילים, כאשר מידי פעם צף הזכרון ונכנס למסלול החיים השוטפים, עד ששוב נפרדים השניים.
יהי רצון שיבולע המוות לנצח!

המאמר מוקדש:
למשפחת נתיב, בת עין, לע"נ הבן שלמה הי"ד.
למשפחת משולם, חברון, לע"נ הבת חניה ע"ה.
ולמשפחת כהן, גבעת סקאלי, אלון מורה, לע"נ הבן פורת יוסף ע"ה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il