בית המדרש

  • מדורים
  • חינוך ילדים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסתר בת רחל

הצילו, הבן מתמרד

המחשבה שבכי ישפיע עליו, יש בה משהו מהזלזול בכושרו של הבן לקבל החלטות. האם נראה הגיוני שבכי יגרום לו לחזור? ככלל צריך לדעת, שהרגשות שלנו כהורים אינם משפיעים על ילדינו. העובדה שאב מצטער ממהלך של בנו, אינה מעניינו של הבן.

undefined

הרב אליקים לבנון

תמוז תשס"ט
3 דק' קריאה
שאלה:
בננו סיים צבא, ובמהלך השירות נחלש מאוד מבחינה דתית. כעת נסע לחו"ל, וביום יציאתו שמתי לב שהוא לא לקח את התפילין. רציתי לתת לו, אבל הוא דחה אותי ואמר שאין לו צורך בהם. פרצתי בבכי ולא יכולתי להירגע, חשבתי שאולי זה ישפיע עליו, אבל הוא מאוד כעס עלי ופשוט קם והלך. לא ליוויתי אותו לשדה התעופה כי לא יכולתי. מה לעשות, מה לחשוב? אני ממש שבורה.


תשובה:
אחד הניסיונות הקשים בהם יכולים לעמוד הורים הוא, לראות כיצד בניהם אינם ממשיכים בדרכם. חכמים מספרים שכאשר הגיע זמנו של יעקב אבינו להסתלק מהעולם, הוא כינס את בניו, כפי שמסופר בתורה: "הקבצו ושמעו בני יעקב" (בראשית מ"ט), ואמר להם: "שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, או כיצחק שיצא ממנו עשיו. אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (פסחים נ"ו). אם כן, הנושא שממנו דאג הרבה יעקב אבינו היה, האם ממשיכים בניו ללכת בדרכו.
עיקר גדול יש ביחס של הורים לבניהם, והוא, האמונה בכחם וביושר דרכם של הילדים, כמו גם האמונה ברצינות כוונותיהם. למעשה, יש כאן דבר והיפוכו: מחד אנו מצווים להאמין שילדינו הם ישרים בלבם, וההתנהלות העכשווית איננה אמיתית להם, אלא באה כמחאה על דבר מה, או סתם חולשה כתוצאה מלחצים סביבתיים. מאידך, לדעת שמדובר בבן, בוגר צבא, בחור שגדל במשפחה שומרת מצוות, ולפתע החליט לשנות את דרכו. גם עבורו זו הייתה החלטה גורלית, ואם קיבל החלטה כזאת, משמע שהוא רציני בה, ולא בנקל ניתן יהיה להחזירו לדרך שמירת תורה ומצוות. לכאורה יש בכך סתירה, שהרי אם עזיבת המצוות היא רצינית, כיצד ניתן לומר שהיא עכשווית וזמנית? אבל באמת כל צד משלים את רעהו, ובונה לנו, ההורים, דרך וגישה נכונים. האמונה בישרותו נותנת לנו בטחון שבהמשך הוא ישוב לדרכי אבותיו. הידיעה שהחלטתו הנוכחית היא רצינית, מבררת לנו שצריך הרבה אורך רוח וסבלנות, עד שנראה תוצאה בסוף הדרך . ומכאן הערה על תגובתך כאם, בעת שראית שהוא אינו לוקח את התפילין עימו לחו"ל. ברור שברגע הראשון יש הלם הגורר תנועה טבעית וספונטאנית, למשל כפי שהגבת, לפרוץ בבכי מעומק הלב. אבל המחשבה שבכי כזה ישפיע עליו, יש בה משהו מהזלזול בכושרו של הבן לקבל החלטות. האם נראה הגיוני שבכי יגרום לו לחזור? ככלל צריך לדעת, שהרגשות שלנו כהורים אינם משפיעים על ילדינו. העובדה שאב מצטער ממהלך של בנו, אינה מעניינו של הבן. אם ניכנס לרגע למחשבותיו ולשיקול דעתו של הבן, הרי הוא צודק בנקודה זו, כאשר הוא אומר לעצמו, שהצער הוא ענינו של האב, והבן לעומת זאת הרי יש לו חיים משלו ודרך משלו. אם לדוגמא בן רוצה להתגייס ליחידה קרבית ומובחרת, ואביו מצטער מזה מאוד, האם נדריך את הבן לשנות כיוון? אלא, שכאשר הוא רוצה להתעלות, להתמסר יותר, ברור לנו שרגשות האב לא נכון שיעצרוהו. אותו שיקול עקרוני קיים גם כאשר הבן צועד לקראת ירידה, לצערנו, ולמגינת ליבו של אביו, אך למען האמת, אין זה נכון לנסות להשפיע ע"י צער שלנו כהורים.
אם כן, כיצד להמשיך את הדרך ? בראשונה, כדאי להירגע מתוך אותה אמונה ביושרו, ומתוך הבנה שזה מהלך זמני. הרגיעה תביא אותנו לתובנה, שהמעשה הנכון הוא, להמשיך ולשמור על קשר טוב, חם ואוהב, בלא התניה כלל ומבלי לשים לב לדרכו של הבן. בשום פנים לא לעמוד עם סטופר ביד, ולהמתין אימתי ישוב. זה גורם ליחס אליו להיות מותנה: אנו אוהבים אותך מפני שעוד כמה חודשים תשוב. הבן צריך לחוש את קירבת ההורים, תהא דרכו אשר תהא.
מתוך אמון ביושרו, ברור לנו כהורים שבאיזה שהוא שלב בחייו הוא יתעשת, יבין שמגיע לו לחיות חיים של מילוי תוכן ע"י תורה ומצוות ולא חיים של ריקנות עכשויסטית של העולם הזה. ומתוך כך ישוב, ובכל עת, לבנו יהיה פתוח לקבלו באהבה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il