מה דינה של מציאה שנמצאה בבית הכנסת.
נחלקו הראשונים אם חצר של הקדש יכולה לקנות מציאות או הפקר שבאו לתוכה.
ה"אגודה" סובר שחצר של הקדש אינה קונה מציאה להקדש, וטעמו משום שחצר קונה מדין "יד" ולהקדש לא ריבתה התורה דין "יד" אלא רק להדיוט.
ראיה לדבריו מהסוגיא במסכת ב"ב (עט.) שם איתא דהמקדיש בור ואח"כ התמלא מים - אין מעילה במים שבבור. זאת אע"פ שהמים הינם הפקר. וכתבו שם רשב"ם ותוספות "דלא אלים רשות הקדש לקנות, דלא אתרבי אלא בהדיוט ואין להקדש יד".
לעומתו הרמב"ן סובר שודאי שהקדש קונה בקינן חצר, ואעפ"כ אין בדבר הנקנה מעילה. חידוש גדול חידש הוא, שכל שלא הוקדש על ידי אדם, הרי זה קדוש ואין בו דין מעילה.
כעין זה איתא בגמרא (זבחים מה.) שנחלקו התנאים אם קודשים שהוקדשו על גויים יש בהן מעילה או לא.
מכאן הוכיח הרמב"ן שדין המעילה תלוי בדרך בה הוקדש הדבר או במקדיש.
א"כ לשיטת ה"אגודה" לא נקנתה המציאה להקדש על ידי חצירו ואילו לשיטת הרמב"ן נקנתה, אע"פ שאין בה איסור מעילה.
לפ"ז המוצא מציאה בבית הכנסת לדעת ה"אגודה" הרי היא של מוצאה ואילו לרמב"ן הרי היא של בית הכנסת. ב"קצות החושן" (שו"ע חו"מ סי' ר' ס"ק א) פסק כ"אגודה" והוכיח שגם הרמב"ם סובר כמוהו.
לעומתו ב"נתיבות המשפט" (פתיחה לסי' ר') העלה שגם לרמב"ן במציאה אין חצר ההקדש קונה, ומשום שחצר מדין שליחות מועילה להקדש (ולא מדין יד) - ובמציאה לא מהני שליחות דבעינן שלוחו של בעל הממון ועוד דהוא חב לאחרוני.
רק בהפקר סובר הרמב"ן דקונה ההקדש בחצירו.
א"כ לשיטת "נתיבות המשפט" אף הרמב"ן מודה שהמציאה הינה של מוצאה ולא של בית הכנסת.