בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות לשלשת השבועות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

ההימנעות להנחם

undefined

הרב דב בערל וויין

אב תשס"ט
3 דק' קריאה
אף שחודש אב נושא אתו את התואר "מנחם", זה החודש העצוב והמטריד ביותר בלוח השנה היהודי. נחמה היא מילה חשובה ונחוצה, אך במציאות הקרה זאת תחושה שקשה מאוד להשיג. זה נכון שבעתיים אצל אנשים שמתמודדים עם אובדן של אדם יקר, אבל זה נכון גם כשמדובר בישות הלאומית של העם היהודי.
עוד לא מצאנו נחמה או אפילו תחושה של סגירת מעגל בכל הנוגע לטרגדיה הלאומית שלנו, השואה, הגם שחלפו יותר משישים שנה מאז שהתרחשה. אין זה אמור להפתיע אותנו, שכן העם היהודי, במידה רבה, עוד לא התנחם על חורבן הבית ועל הגלות שהתרחשו לפני אלפיים שנה כמעט.
בחיים היהודיים אין אדם או מוסד שאי אפשר בלעדיו, ובכל זאת, אין לו תחליף. החלל שנשאר בגלל עובדה זו הוא שמונע מאתנו לחוש נחמה אמתית. מסיבה זו חש העם היהודי חוסר מנוחה ופעמים רבים אפילו בלבול בגלות הארוכה שפקדה אותו.
העצבות של עשרת הימים הראשונים בחודש אב מחלחלת לתוכנו ומהדהדת בנו דווקא משום שאיננו מצליחים לחוש נחמה או להרגיש שסגרנו מעגל.
התלמוד אומר שיש הוראה משמים שגורמת לחיים לשכוח את האנשים שהלכו לעולמם. אך אם מושא היגון והאובדן לא באמת מת אלא רק נעדר, כמו הצער של יעקב אבינו על אובדן יוסף, במקרה כזה אין גם תחושת נחמה וסגירת מעגל. זאת הסיבה שהתורה מספרת לנו שיעקב לא מיאן להתנחם ולקבל דברי נחמה ממשפחתו. הואיל ויוסף לא מת, הצו השמימי לשכוח, ההוראה שמאפשרת לנו להתנחם, לא פעל במקרה שלו.
סבורני שבדרך אירונית ומוזרה העובדה שהעם היהודי עדיין מתייסר בכאב השואה, נובעת מהמאמצים העזים של הקהילה היהודית למנוע את שכחת השואה. מכחישי השואה הם אלה שמבקשים לנסוך בנו תחושת נחמה כוזבת, להכריז שזה חלף ולכן צריך לשכוח את זה, לתת לשואה להפוך לנחלת העבר.
התנ"ך מספר לנו שרחל אמנו ממאנת להינחם על גלות בניה מפני שהיא בטוחה שהם לא אבדו או גלו לעד. היא בטוחה שהם עוד ישובו. במובן זה יש צד חיובי בסירוב להינחם. הסירוב מאפשר חיבור לעתיד לא ידוע שיביא עמו לא רק נחמה אולי אלא אפילו תחליף למי או מה שאבד.
העצבות והקדרות בחלק הראשון של חודש אב מלוות אותנו גם מאות שנים אחרי חורבן בית-המקדש, מפני שבמעמקי לבו ונפשו של העם היהודי המקדש לא אבד, הוא רק נעדר. מפעל השבת מיליוני יהודים לארץ ישראל במאתיים השנים האחרונות והקמת מדינה יהודית במולדתנו העתיקה הם סימן לכך שבשביל היהודים ארץ ישראל ובית המקדש אינם דברים מתים.
קהילות ויהודים שהכריזו ש"ברלין היא ירושלים שלנו" ולכן ביקשו למצוא נחמה קבועה בהפיכתם לגרמנים "טובים", או לרוסים, לפולנים וכדומה, לא הסתדרו כל כך יפה בעולמו של הקב"ה. נחמה כוזבת מזיקה הרבה יותר מהיעדר נחמה. היהודים שלא שכחו שהם מציון ומירושלים היו אלה שנאלצו לקום ולסייע לעם היהודי לשרוד את המאה העקובה מדם והקשה ביותר בהיסטוריה הארוכה שלנו.
הנביא מזהיר אותנו "הוי השאננים בציון". אסור לנו להיות שאננים בציון. החיים בארץ-ישראל הם אמנם מעשה קדוש, מאתגר ומעורר השראה, אך אינם בהכרח חוויה נוחה. בחיים בארץ-ישראל אנחנו נעשים מודעים למה שהשגנו כנגד כל הסיכויים, אך גם מבינים שיש דברים שעדיין חסרים לנו. המודעות הזאת למה שחסר היא שמונעת מאתנו להרגיש נוח מדי, להיות שאננים בציון.
במובן זה חודש אב מסמל את כובד המשימה והאתגר שיש בחיים יהודיים: הכרת תודה על מה שיש בלי לאבד את תחושת אובדן על מה שעדיין חסר. מי ייתן והחודש הזה אכן יהיה "מנחם", ונזכה כולנו לימים טובים יותר ולנחמה שהבטיחו לנו הקב"ה ונביאיו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il