לא קל היה לה לחיה עם בנה המתוק והשובב איציק. איציק ככל שגדל נהיה מתוק יותר. ושובב לא פחות... אולם כל עוד שובבותו נשארה בגדר מעשה משובה - ניחא, הבעיה האמיתית שהטרידה את חיה הייתה נטייתו של איציק בנה להשתמש במה שמכונה 'שפת הידיים'. איציק היה מקובל בקרב חבריו, בעל מזג נעים וחברותי, אולם לעיתים איציק היה מתרגז על מישהו מחבריו על מעשה שעשה, אז יכול היה איציק להיות תקיף ביותר, ואף להרים את ידו על חברו ולהכותו מכה נמרצת. כל עוד היה איציק קטן היו מכותיו קטנות וממילא היו נסבלות. אולם כשגדל, גדלו מכותיו עימו, והסבל שבא בעכבותיו למוכה, כמו לחיה אימו של איציק, היה לא פחות.
חיה ניסתה שיטות רבות של חינוך, איציק עצמו אף הוא ניסה לחפש את הדרך להיפטר מהמנהג המגונה אותו רכש לעצמו, אך ללא הועיל.
כשגדל איציק, הלך לישיבה, והחל ללמוד בהתמדה ולהתעלות במדרגות רוחניות. נפשו הלכה והתעדנה, ולהתנהגותו הקודמת כמעט שלא נותר זכר. יום אחד כשבא לחדר האוכל, גילה כי חבריו לשולחן לא הותירו לו מהמאכל שאותו אהב במיוחד. היות ולא היה זה פעם ראשונה, הרגיש איציק כי הוא מאבד את עשתונותיו. כשראה כי אחד מהחברים עומד להכניס את המאכל לתוך פיו, בלי שהיה אכפת לו כי איציק לא קיבל את מנתו, קם איציק ממקומו, הקיף את השולחן והלם בחברו בתקיפות רבה. החברים המבוהלים תפסו אותו בחוזקה והובילו אותו לראש הישיבה. איציק הנכלם ישב מול ראש הישיבה, ממתין לנזיפה חמורה כיאה למעשה הנורא אותו עשה. ראש הישיבה שהבחין היטב בצערו של תלמידו, הניח את ידו באהבה על כתפו של איציק והחל לשוחח איתו. איציק שפך את ליבו לפני ראש הישיבה, על מידת הכעס שאינו מסוגל להיפטר ממנה, ועל המנהג המגונה אותו רכש לעצמו להכות את הזולת כשמשהו אינו מוצא חן בעיניו. ראש הישיבה ששמע בריכוז את דבריו של איציק, סיפר לו את הסיפור הבא:
לרבי יצחק מוורקי היו חסידים רבים, שהערצתם אליו הייתה כה גדולה, עד שאפילו העניים שבין חסידיו היו צועדים אליו ברגל מרחק עצום, על מנת לזכות להגיע אליו לביקור. הבעיה הייתה כי כמות החסידים הייתה כה גדולה, והדרך הייתה ארוכה כל כך, עד שלפעמים היו החסידים קצת מקצרים את הדרך ועוברים בשדות הסמוכים לעיר. השדות הללו היו באחריותו של יהודי נכבד, שמטבעו היה קפדן, וחרה לו מאוד כי החסידים עוברים בשדות, גורמים לעיתים לנזקים קלים, ובכלל - לא מצאה חן בעיניו העובדה כי עוברים הם בשדות שאינם שלהם. משנמאס לו, פנה אל רבי יצחק וביקש ממנו לפעול בעניין, ולבקש מחסידיו שיפסיקו לעבור בשדות. רבי יצחק נענה לבקשתו, ואכן החסידים הפסיקו לעבור שם. אולם לאחר תקופה לא ארוכה שוב חזרה התופעה ויחד עימה חזר כעסו של בעל השדות. הוא פנה לרבי יצחק ותינה בפניו את כעסו על התנהגותם הפושעת של החסידים וכו' וכו', ולבסוף סיים כי יש להכותם במקל וכי מצוה שכך יֵעשה להם. הרבי שתק, ומשכך, הבין היהודי כי הרבי מסכים לצעדי הענישה. משיצא ביקש הרבי כי יקראו לו. כשחזר אמר לו הרבי: "הרי לפני שאדם הולך לעשות מצוה צריך להתכוון כי הולך הוא לקיים מצוה, לכן אל תשכח לכוון בהתאם לפני שאתה הולך להכותם". עוד הוסיף הרבי ואמר שהואיל והיהודי הינו חסיד הנוהג לומר "לשם יחוד" לפני כל מצוה, חובה עליו לומר לשם יחוד לפני שמתחיל ב'מצוה'. כמובן, הוסיף הרבי כי לפני מצוה יש לטבול במקוה כדרכם של החסידים.
היהודי הבין היטב את דעתו של הרבי על ה'מצוה' אותה מתכוון הוא לעשות.

ראש הישיבה חיבק את איציק ואמר לו כי כל שמציע הוא לו: רגע לפני שמתחיל להכות את חברו פשוט יאמר נוסח של לשם יחוד, ואם בכל זאת יחליט להמשיך, הרשות נתונה, אם כי יש לשער כי לאחר אמירת לשם יחוד לא יוותר מהחשק להרביץ זכר.