בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וילך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב עמנואל בן נתנאל

נצבים לפני ה'

אתם ניצבים כל שנה * אחדות ביום הדין * הערבות מגלה את קישור ישראל * כלל ופרט * עדות התורה השמים והארץ * האם קל לקיים את התורה

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ג אלול תשס"ט
9 דק' קריאה 34 דק' צפיה
אתם ניצבים כל שנה
קראנו השבת את פרשיות נצבים וילך. "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים כט, ט). מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הסביר פעם: "אתם נצבים" – זה לא סיפור על העבר על מה שהיה פעם, אלא דבר ה' הנמשך לעולם. כל שנה כאשר אנו קוראים פרשת שבוע דבר ה' מדבר אלינו. את פרשת ניצבים קוראים תמיד לפני ראש השנה, כי זה עניינו של ראש השנה - להיות נצבים כולם לפני ה'.
במדרש תנחומא כתוב:
מפני מה עשאן משה מצבה? מפני שמשתמשין מדעת לדעת, מדעת משה לדעת יהושע, מדעת יהושע לדעת הזקנים. ואף יהושע עשאן מצבה, שנאמר: "וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה... וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים" (יהושע כד, א). ואף שמואל שמשתמשין מדעתו לדעת מלכים עשאן מצבה, שנאמר: "וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם" (שמואל א יב, יז) (תנחומא נצבים א)
התכנסות זו הייתה בזמן משה וכן בזמן יהושע כאשר עברה ההנהגה אליו, וכן אצל שמואל. וישראל הוצרכו להתכנסות הזו כדי להתגבש יחד במעבר משלב לשלב בשינוי ההנהגה. ואפשר שגם במעבר משנה לשנה שזה מעבר משלב לשלב ואינה דומה שנה לחברתה - צריכים התבוננות. "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב) כל שנה עיני ה' אלוקיך בה במבט מיוחד. כל שנה ותפקידה. והמעבר בין שנה לשנה מצריך התייצבות.

אחדות ביום הדין
הזוהר אומר: "וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה" (מלכים ב ד, יא) - זה ראש השנה (בשלח מד.). בפסוק זה מסופר על אלישע שבא לבית שונם והיא עשתה לו עלית קיר, והכינה לו מיטה, שולחן, כסא ומנורה, והוא בא לשם. ואלישע שואל אותה לאחר שהכינה לו את כל זה מה יש לך לדבר אל המלך. הזמן שבו מדברים אל המלך הוא ראש השנה. והיא עונה לו: "בתוך עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת" (שם, יג). איני רוצה להיות מיוחדת מובדלת. אומר הזוהר:
כי בשעה שיש דין בעולם אין לאדם להיות לבדו ואף על פי שהוא זכאי, שהוא עלול להתפס בתפילה. אלא כדאי לו להיות בתוך הציבור כולו שכל זמן רחמי קודשא בריך הוא על העם כולו (שם עמוד ב).
לראש השנה צריך לבוא ביחד, צריך להסתכל בגישה אחדותית, לחפש את היחד. כאשר אנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים ביום הדין נבוא כציבור, כי רחמי שמים חלים על הציבור תמיד. והיחיד כמה שהוא יהיה טוב ומיוחד, כאשר הוא ניצב לבדו הוא לא מושלם, רק כולם יחד זו השלמות המלאה. לכן נאמר: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" כאשר אתם "כולכם" אתם נצבים לפני ה' אלוקיכם בשלמות.
ה"שם משמואל" מבאר מדוע כאשר נמצאים יחד מנצחים במלחמה, וכאשר יש בישראל דילטוריא לא מנצחים (דברים רבה שופטים י). הניצחון בא על ידי שם ה' הנקרא עלינו, על ידי צלם אלוקים הניכר עלינו, והוא נוצר על ידי קיום המצוות, וקיום כלל המצוות לא יכול להתקיים על ידי אדם יחיד. הרי יש מצוות של כוהנים ויש מצוות של לויים ויש מצוות שמזדמנות רק לעיתים נדירות, ויש מצוות שבדיעבד. ורק כאשר הכלל כולו מאוחד שלמות המצוות מופיעה ואז צלם אלוקים מופיע על הכלל. בראש השנה יש גם כן התמודדות, יש סנגורים ויש להפך וצריך לנצח, והניצחון הוא על ידי האחדות. יש להתאחד גם עם אלה הזקוקים לחיזוק ותיקון.
עוד אומר התנחומא:
"רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם" - אף על פי שמניתי לכם ראשים זקנים ושוטרים כולכם שוין לפני, שנאמר: "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל". דבר אחר: כולכם ערבים זה בזה. אפילו צדיק אחד ביניכם כולכם עומדים בזכותו. ולא אתם בלבד אלא אפילו צדיק אחד ביניכם, כל העולם כולו בזכותו עומד, שנאמר: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י). וכשאחד מכם חוטא כל הדור לוקה, וכן אתה מוצא בעכן: "הֲלוֹא עָכָן בֶּן זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם וְעַל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף"(יהושע כב, כ). מדת פורעניות מועטת והדור נתפס בה, מדה טובה מרובה על אחת כמה וכמה, לכך נאמר: "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל". (נצבים ב)
תפקיד בני הישיבה הוא לדעת את האחריות הגדולה המוטלת עליהם לשאת את העול של כולם. אנו רואים במציאות שלפעמים בגלל אדם אחד יש חוקים, ומלכותא דשמיא כעין מלכותא דארעא. בדרך כלל אם אדם התנהג טוב בכלא מוציאים אותו אחרי שני שליש ממאסרו, וכאשר היה אדם חשוב במאסר עשו חוק שניתן להוציא אחרי חצי הזמן מהמאסר. קראו לחוק בשמו של אותו אדם. כולם יצאו מהמאסר אחר חצי מהזמן כיוון שרצו שפלוני יצא ואי אפשר להפלות ולהוציא רק אותו בניגוד לחוק. אחרי שהוא יצא שינו את החוק בחזרה שיש לחכות שני שליש. זה מה שכתוב במדרש ריבונו של עולם אוהב מישהו והוא רוצה להיטיב לו אך אי אפשר לצאת מהסדר לכן יש להיטיב לכולם. הוא רוצה לתת מתנה לאחד יש לתת אותה לכולם, וכן להיפך אדם חטא ויש לתת לו עונש יש לתת לכולם.

הערבות מגלה את קישור ישראל
"הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם" (דברים כט, כח) הגמרא במסכת סנהדרין (מג:) מביאה שיש מחלוקת תנאים האם לאחר שבני ישראל נכנסו לארץ ערבים גם על הנסתרות או רק על הנגלות. לדעה אחת, לפני שנכנסו לארץ היו ערבים רק על הנגלות ולאחר שנכנסו לארץ ערבים גם על הנסתרות. ולדעה שניה רק משנכנסו לארץ נהיו ערבים ורק על הנגלות. הרב אומר (תחומין, כרך ה, עמ' 283 ובאוצרות הראי"ה, מהדורה ישנה, עמ' 851) שמחלוקת זו תלויה בשאלה מדוע עם ישראל ערבים, האם ערבים בגלל מצוות תוכחה, ואם לא הוכיחו אחראים על התוצאה. ואם כך, הרי ניתן להוכיח רק על הנגלות שמה שחברו עשה בסתר הוא אינו יודע, ואם כן רק על הנגלות יש ערבות. אך אם הערבות היא הגורמת למצוות תוכחה, אפשר שהערבות תהיה גם על הנסתרות. זאת אומרת שהקשר של כל ישראל הוא משהו פנימי לא חיצוני. כל ישראל הם מציאות אחת ואם אחד מישראל חוטא בסתר כולם ערבים. צריך שישראל יהיו ברוממות כזו שהם אחראים על כולם ואם אדם נמצא ברוממות גדולה זה משפיע על כולם.

כלל ופרט
בפרשתנו יש שתי מצוות: הקהל וכתיבת ספר תורה. אומר השל"ה שמצוות הקהל באה לבטא שכל ישראל הם כלל אחד. ומצוות כתיבת ספר תורה היא מצווה אישית שכל אחד מישראל צריך לקיים. אנו מכירים את המחשבה שכלל ישראל זו מציאות מאוחדת, יש שחושבים שזה חידוש של בית מדרשו של הרב, והנה השל"ה אומר:
כתוב: "בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ" (דברים י, כב) (נפש בלשון יחיד) וגו' והענין: "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ" (שם לב, ט) (כיוון שישראל הם חלק ה' לכן הם אחד). האומות נפרדו לשבעים לשונות ולכל אחד נתן כוכב ומזל ידוע ושר למעלה כמו שנאמר: "צְבָא הַשָּׁמַיִם... אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם: וְאֶתְכֶם לָקַח ה'" (שם ד, יט-כ). ואנחנו חלק ה', ולא עלינו שום כוכב ומזל ושר, ושבעים אומות נפרדו איש מעל אחיו וכמו שנאמר: "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם" (שם לב, ח( אמנם "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם), וברש''י שם: בשביל מספר בני ישראל שבתי אבות שלהן הוא גם כן שבעים, אבל הם כולם נפש אחת והם אחד בלי פירוד. למה? "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ" (שם, ט). והחלק מתדמה להכלל, דכמו שהוא יתברך אחד כן ישראל אחד כי הם חלק ה'... שני: כל אחד מישראל הוא אחד המיוחד בפני עצמו. כמו שאמרו רבותינו ז''ל בבא בתרא (עה.): כל צדיק וצדיק נכוה מפני חופתו של חבירו, הרי שכולם כאחד זוכים לעולם הבא, מכל מקום כל אחד מיוחד במעלה בפני עצמו. ועל זה אמר: "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" (דברים לב יב) 'ינחנו' לשון יחיד, על ענין כי כל אחד מיוחד במעלה בפני עצמו. ועל שכולם כאיש אחד חלק ה', יאמר: 'ואין עמו אל נכר', שלא נתן השם יתברך על ישראל שום שליטה משום שר הנקרא 'אל נכר' רק הוא לבדו יתברך בכבודו ובעצמו. ועל זה הענין באו אלו שתי המצות אחת מצות הקהל יהיו כולם ביחד אנשים ונשים וטף לשמוע התורה כי כולם נפש אחת. אחר כך בא הציווי על כל יחיד ויחיד שיכתוב ספר תורה לעצמו. (נצבים - תורה אור, ב)
כל אחד מישראל אינו דומה לחברו. כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה, כך אין דעתן דומה זה לזה (ירושלמי ברכות ט, א). אין שום דמיון בישראל בין אחד לשני בכל הדורות, לכל אחד יש תפקיד מיוחד. ומה שמוטל עליו בדרך עבודת ה' אף לא אחד יכול לעשות. ואם הוא לא ימלא את תפקידו הוא מחסיר פן מסוים בעבודת ה' מתוך השישים ריבוא פנים להופעת התורה. ומצד שני כל ישראל הם מציאות אחת. אנו רואים זאת במצוות ספר תורה, אף על פי שאדם ירש מאבותיו ספר תורה, מצווה עליו לכתוב ספר תורה בעצמו. לכתחילה המצווה שהאדם יכתוב בעצמו ולא יקנה מן השוק, שאם קונה הרי הוא כחוטף מצווה מן השוק (מנחות ל.). והטעם שהוא צריך לכתוב מפני שכל אחד כותב בצורה שונה. על פי כתב היד ניתן לזהות את אופי האדם, אדם צריך לבטא את התורה גם בכתיבה, יש להתחבר לתורה בקיום, בדיבור, במחשבה, בשמיעה וגם בכתיבה. אם הוא לא יודע לכתוב אז הוא יכול לעשות שליח ושלוחו של אדם כמותו, אך מצווה בו יותר מבשלוחו (קידושין מא.). כתיבת ספר תורה מבטאת את היחודיות שבכל אחד, כל אחד כותב ספר תורה שונה מהספר שכתב אחר, ומביע הבעות אחרות, והתורה מתגלה על ידי ההבעה המיוחדת שלו. וכך כאשר אדם מקיים מצווה, כל אדם מקיים מצווה בצורה שונה מחברו כיוון שלכל אחד יש אישיות מיוחדת ואופי מיוחד. וכך מופיעה התורה בגוונים השונים של כל אחד, אלו ואלו דברי אלוקים המשלימים זה את זה.
עדות התורה השמים והארץ
בפרשתנו נאמר שהתורה תהיה לעד, ושהקב"ה מינה את השמים והארץ להיות עדים. עדות השמיים והארץ נזכרת בתורה פעמיים כאן ובפרשת האזינו. אומר הרב שיש שני סוגי עדויות: עדי קיום ועדי בירור. עדי קיום אלו עדי קידושין וגיטין, אי אפשר לקדש אישה בלא שיהיו עדי קידושין שהם מקיימים את הקידושין ונוכחותם קובעת שהקידושין חלים. אך בדיני ממונות העדים לא מקימים את הדבר אלא מבררים מה היה. עדים שראו נתינת הלוואה יכולים להעיד שכך וכך היה, אך הם לא יוצרים את החוב, החוב נוצר על ידי זה שהמלווה נתן כסף ללווה, בין אם ראו עדים בין לא ראו. עדי בירור שראו אדם עובר עבירה והוא חייב עונש נאמר: "יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ" (דברים יז, ז). הם גם המעידים וגם המבצעים. התורה היא עדות קיום - תפקיד התורה הוא לקיים את הקשר בין ישראל ובין ריבונו של עולם. ישראל צריכים כל הזמן לעלות ולהשתלם במעלות התורה, ואין סוף לעליה, התורה היא עד פועל לקיים את דבר ה' בישראל. השמים והארץ הם עדי בירור, אם חס וחלילה תהיה ירידה ולא יתקיים מה שצריך ויעברו על דבר ה', השמים והארץ הם המעידים דבר זה, והם גם העדים שידם תהיה בראשונה שנאמר: "וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ" (דברים יא, יז). ואם כן יקיימו: "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ" (שם יד). ישנם שני מהלכים שיש לשמור עליהם, אחד – לעלות קדימה, להמשיך. והשני – לשמור שלא תהיינה ירידות.
האם קל לקיים את התורה
על קיום המצוות אומרת התורה: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל, יב-יד). לא קשה כלל לקיים את כל המצוות ולהישמר מכל כישלון ולשקוד על התורה - זה קל מאוד. ויש לשאול: וכי זה באמת כל כך קל?! אומר השל"ה (הגהות לעשרה הלולים): כאשר אדם אומר קריאת שמע הוא צריך להתכוון במילים "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ" (דברים ו, ה) ולצייר לעצמו שאם יחייבו אותו לעבור עבירה שאדם חייב למסור את נפשו עליה ומאיימים עליו שאם לא יעבור יזרקוהו למדורה של אש, עליו לדמיין לעצמו ממש אלו ייסורים הוא יעבור שם. שאם יוטל עליו ניסיון זה חס וחלילה, הוא יוכל לעמוד בו. כדי שמה שהוא אומר "בכל נפשך" לא יהיו מילים ריקות, אלא יש מאחורי דיבורו מוכנות אמיתית למסור את הנפש, ומוכנות אמיתית דורשת תרגול. השל"ה אומר: אולי זה מה שאמר רבי עקיבא: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה (ברכות סא:) מדוע הוא הצטער כל ימיו, מספיק להצטער בשעת מעשה - אלא כל ימי בזמן קריאת שמע הרגשתי צער זה וכעת אני מוכן לכך, כל ימי חשתי את היסורים הללו של מסירות הנפש בשמחה וכעת שבא לידי לא אקיימנו?! זה גם ביאור הפסוק: "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם" (תהלים מד, כג) כל היום הרגלנו עצמנו למסירות נפש. אמנם אין מצווה להכניס עצמו למצב של מסירות נפש, לדוגמה אין מצווה לירוק מול בית עבודה זרה אם יש חשש שיהרגוהו. אך יש להיות מוכן למסירות נפש אם זה מזדמן.
ניתן להוסיף שזה גם ביאור הפסוק "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". בפיך - להגיד קריאת שמע זה קל, ובלבבך - לחשוב ולהתכוון ולעשות את מה שאתה אומר זה גם כן קל, ולאחר שהוא אפילו מוכן למסור את הנפש, אם יש לו התמודדות לקום בבוקר זה ודאי ובוודאי קל, הרי הוא כבר מוכן והתכונן למסור את הנפש. אדם שהכין עצמו להתמודדויות הכי קשות שיכולות להיות, אז יצר הרע לא יכול לפתות אותו.
הגענו לשבוע האחרון של השנה וננצל כל יום עד תומו.. הקב"ה דן את האדם על פי מעשיו באותה שעה, וכמובן שבאים עם כל העבר ומשפרים את כל המעשים. יש לדעת שאנו שליחי ציבור, אנו בני הישיבה נושאים את המשא הכללי, אנו באים יחד לפני ריבונו של עולם ביום הדין.
יום הדין הוא גם יום השפע, לא דנים רק את חובותיו של האדם אלא גם את הזכויות. אנו באים בהרגשה שהקב"ה רוצה שנתקרב אליו ומסייע לכל מי שרוצה להתקרב, כיוון שזו המגמה האלוקית שכולם ישובו בתשובה, ומי ששב בתשובה הקב"ה רואה זאת כהתנדבות, כלפנים משורת הדין שנאמר: "אֹהֲבֵם נְדָבָה" (הושע יד, ה). ולכן אנו הולכים מתוך ביטחון בריבונו של עולם שהוא מסייע לנו ומושך אותנו אחריו. יהי רצון שננצל ימים אלו, גם בזמנים שאינם מסודרים כערב שבת ומוצאי שבת. ונבוא מוכנים בעזרת ה'- ונכתב ונחתם לאלתר לחיים בספרן של צדיקים גמורים.




^ 1.. שנת תשס"ט.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il