בכל פעם שהיה האדמו"ר הקדוש ר' יחזקאל מקוזמיר פוגש את חברו הקרוב המגיד ר' ישראל מקוז'ניץ, היה שואל אותו: "אביך, ר' שבתי כורך ספרים, היה יהודי נחמד, ירא שמים וכו' וכו', אבל בסך הכל היה יהודי פשוט, איך הוא זכה שיהיה לו בן צדיק כמוך?" בכל פעם היה המגיד מספר לו על איזו הנהגה טובה שהיתה לאביו, מעשי חסד מיוחדים שעשה, מסירות נפשו ללימוד בשעות לא שעות, אולם שום דבר לא התיישב על ליבו של ר' יחזקאל, כדבר שבגינו זוכים לבן נשגב כל כך.

מצוה גדולה (111)

הרב שמואל הולשטיין

add_alert

137 - תקיעה בסערה

138 - לב נשבר ומחזור קרוע

139 - קישוט מיוחד לסוכה

טען עוד

פעם אחת סיפר לו המגיד כי בעיירתם היה יהודי מומר, שנוא על כל היהודים בעיירה, היות והיה מלשין עליהם לפני הפריץ. פעם ניגש המומר לפריץ, ואמר לו, כי אם הוא רוצה שימשיך לשתף איתו פעולה, הוא דורש מהפריץ לדאוג כי הוא יהיה השליח ציבור אצל היהודים ביום הכיפורים הקרב ובא. למרות שיש לו קול יפה במיוחד היהודים לא מוכנים לתת לו להיות החזן בגלל שנאתם אליו. הפריץ נענה בשמחה למלא את רצונו של מקורבו. ללא התמהמהות, הוא קרא לראשי הקהל, ואמר להם שאם אותו מומר לא יהיה חזן, אזי יגרש את כל היהודים מהעיירה, מיד במוצאי החג. היהודים כששמעו זאת נבהלו, איך יתכן שהרשע הזה יהיה השליח ציבור של הקהילה הקדושה ביום הקדוש?! הם ניסו לשכנע את הפריץ, אבל הוא סילקם מביתו בלי לשמוע מילה. ככל שהתקרב החג היו היהודים מוטרדים יותר ויותר, היות ולא מצאו שום דרך להעביר את רוע הגזרה.
והנה מגיע היום, הציבור כולו נאסף בבית הכנסת לתפילת כל נדרי, כשעל פני כולם רובצת עננה כבידה של צער, ביודעם מי עומד להיות החזן. שקט השתרר ברגע שהמומר נכנס בשערי בית הכנסת, הנוכחים הסתכלו זה על זה במבט מבוהל: הבלתי יאומן קורה, הרשע הזה ניגש לתיבה, ועוד רגע מתחיל בתפילה, ולהם אין מה לעשות. החזן כבר מתחיל, כשלפתע אשה מעזרת הנשים התחילה לצעוק בקולי קולות לכל המתפללים: "איך אתם נותנים לו להתפלל עבורנו? תתחילו לצעוק בכל הכח עד שלא נשמע אותו!" הציבור נענע לקריאתה בהתלהבות והצעקות החרישו אוזניים, עד שקולו של החזן לא נשמע כלל וכלל. למחרת הגיע החזן ושוב חזרו הצעקות להישמע. כשהמומר ניסה להתחיל בתפילת מוסף הציבור כבר היה מתורגל, וזעקותיהם של האנשים והנשים לא אפשרו כלל לשמוע את החזן, וכך נשנה הדבר גם בתפילת מנחה.
בושתו של המומר הייתה ללא גבול, אולם הוא לא נשבר וניסה את כוחו שוב בתפילת נעילה. הציבור המנוסה, שהאבן הכבדה כבר ירדה מליבו, ניסה שוב לצעוק, אולם הגרונות כבר היו צרודים והקול היה נשמע חלוש ביותר. החזן כבר מתחיל, ולראשונה קולו נשמע. המתפללים ניסו שוב ושוב להרים את קולם ברמה, אך ללא הועיל. היאוש והצער החלו לכרסם בליבם, עד שאחד היהודים התעשת, לקח את המחזור הכבד והתחיל לדפוק איתו על הסטנדר. שמחים על הרעיון, לקחו הנוכחים את המחזורים והתחילו לדפוק בקולי קולות, עד שלמומר לא נותרה ברירה והוא זרק את טליתו וברח מבית הכנסת.
בסיום התפילה ניגש אחד היהודים לר' שבתי כורך ספרים, ואמר לו: "לך ודאי תהיה שנה טובה, בגלל העבודה הרבה שיש לך, לכרוך מחדש את המחזורים של כולם". ר' שבתי הסתכל במבט תמה: "למה לכרוך את כל המחזורים?", "בגלל הדפיקות" ענה היהודי, "על איזה דפיקות אתה מדבר?" שאל ר' שבתי שמרוב דבקותו בתפילה לא שמע דבר.
ר' יחזקאל כששמע זאת אמר: "בגלל זה זכה לבן כמוך, אדם שבזמן שעומד בתפילה לפני הבורא יתברך, כל כך מרוכז בתפילתו בלי לתת לשום דבר להפריע לו, מגיע לו בן כל כך מיוחד!"