מוצאי יום הכיפורים במרכז הרב, קידוש לבנה, ניגשים לר' אברום לקבל שוב חיוך מתוק ושמח וברכת גמר טוב, ויוצאים לבין הזמנים לבניית סוכה ורכישת ארבעת המינים. כל הדרך זמזמו בראשי תפילות היום הקדוש, ובעיקר הנהמות היוצאות מעומק הלב והמשברות כל לב של רבנו בתפילתו כש"ץ. הרב בשנות השמונים לחייו התפלל מוסף ונעילה, כשקולו השואג מתנשא מעל קולות מאות בחורי הישיבה. אומנם ישנם מקומות בהן התפילה אולי יפה יותר, מוזיקלית יותר, אך התפילה בישיבה עם ר' אברום הייתה בוקעת חדרי בטן וחודרת כליות ולב. תוך כדי הנסיעה מהישיבה, עצמתי את עיני וראיתי שוב את ר' אברום, פניו הבוערות כלפיד אש, ראשו עטוף בטלית והוא ספק זועק ספק בוכה בכניסת החג הקדוש: "לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם", "לפני ה' תטהרו". בחור צעיר הייתי אז ולא ידעתי שגם כעבור עשרים שנה אחר כך, כל אימת שנתקרב שוב לימים הנוראים, שוב תעלה דמותו מול עיני ושוב אשמע את נהמותיו ואת בכיותיו. יהודי קדוש היה בינינו והגם שהכרנו במקצת את גדולתו לא ידענו ולא הבנו עד כמה, ועד היכן הדברים מגיעים.

שמחת תורה, מאות בחורים רוקדים סביב ספרי התורה, איני זוכר על מה ולמה הייתי מדוכדך במקצת ולא רקדתי. והנה מקצה האולם הגדול, בין מאות בחורים, ר' אברום, ראש הישיבה הזקן, רבם של אלפי תלמידים, שם לב לבחור הצעיר שאינו רוקד ואולי גם פניו מסגירות עצבות מסוימת. ר' אברום חצה את בית המדרש ואני עדיין לא 'קלטתי' ולא העליתי על דעתי שהוא עושה זאת בגללי, הוא ניגש אלי בפניו המאירות, שואל לשלומי ומתעניין מדוע איני רוקד? הרי מצוה לשמוח תמיד, וודאי וודאי שהיום. הוא לא ויתר, לקח את ידי כמו אבא טוב, הכניס אותי למעגל ורקד עימי כשידו אוחזת בידי. איני זוכר למה הייתי קצת עצוב לפני כן, אך אני כן זוכר שמאותו רגע התמלאתי בשמחה אדירה. לא הבנתי אז ואני עוד יותר לא מבין היום, איך הוא ראה? איך הוא שם לב, בין מאות תלמידים הרוקדים ומסתובבים, שיש איזשהו בחור צעיר בקצה האחורי של בית המדרש שלא רוקד? וכשהוא שם לב, הוא לא שלח שליח לקרוא לבחור, אלא ניגש בעצמו לשמח אותו. זה לא רק גדלות של שכל של תורה, זו גדלות של אישיות של תורה .

חלפו השנים וכדי שגם תלמידַי יטעמו משהו מאותה אווירה, משהו מהדמות המיוחדת, קבענו נוהג, שבכל שנה, בעשרת ימי תשובה, לוקחים את השמיניסטים לר' אברום. ר' אברום שהיה כבר בשנות התשעים לחייו, התפנה לבחורים הצעירים, ענה לשאלותיהם, והדגיש שוב ושוב, כל שנה מחדש, את מה שהיה נוהג לומר גם לנו בצעירותנו: "לא להיות בינוני"! הוא היה אומר זאת בהדגשה מיוחדת, את המילה בינוני היה אומר במלעיל ובמנגינה מיוחדת: "העיקר לא להיות בינוני" וגם: "העולם מחכה לכם, שרי התורה מחכים לכם", ובמאור פניו ובבדיחותיו וסיפוריו היה נפרד מעימנו, כשהדרכותיו מלוות את התלמידים יחד עם תחושת שמחה והחלטה פנימית, של כל אחד לפי דרגתו, לקראת השנה החדשה, לעמול ולהתאמץ יותר, לשאוף מעלה, בעבודת ה', במידות ובלימוד. זכותו תגן עלינו.