המשל והנמשל בקבלה

הרב המחבר כותב שאנשים נרתעים מללמוד חוכמות הקבלה של האר"י ומסביר למה מפחדים מכך, ובא בספרו לבאר העניינים ע"מ שהלימוד יהיה יותר קרוב ומובן. והעניין להבין את מהות הרוחניים- כלומר לא רק לדעת שזה רוחני ולא גשמי, אלא לדעת ולהבין את הרוחניים הללו ומה הם. כלומר, לא רק שלילת הבנת הדברים כפשוטם, לא רק הידיעה שאינם אלא משל, אלא הבנה בהירה של הנמשל. וזה גופו אי אפשר אלא ע"י משלים, כי ע"י המשל האוזן יותר מתרגלת ומבינה. אומנם אי אפשר לדמות את הנמשל למשל, אבל המשל הוא הכרחי ע"מ להבין והוא כעין מבוא ופרוזדור, אבל ברגע שהבנו את העניין צריך לעזוב את המשל לגמרי, כי בשום בחינה אי אפשר לדמות את המשל לנמשל ממש. והנה יש מחלוקת בין הרמב"ן לרמב"ם בעניין משלי התורה (כדוגמת סולם יעקב) שהרמב"ם אומר שהמשל בא להבהיר עניין כללי אבל אין משמעות לכל פרט שבמשל, וזוהי הדעה שנטו עליה חכמי השכל. אבל הרמב"ן סובר שיש לדקדק בכל נקודה ונקודה במשל וכך נוטה 'דעת המקובלים'. אצל המקובלים הדבר משקף תפישת עולם שיש אחדות בין העולם הרוחני לגשמי, ומה שמופיע בעולם הרוחני בא לידי ביטוי במדרגה נמוכה יותר בעולם הגשמי. לפי זה, יש בהכרח, התאמה גמורה בין כל פרטי המשל לנמשל. וצריך להבין למה בדיוק מתכוון הרב המחבר ב-'להשליך את המשל הלאה'. האם להשליך ממש או להשליך את ההגשמה שבהם. כלומר האם בסופו של דבר אין חשיבות לפרטי המשל וכל מה שבא לא היה אלא כדי לפתוח את השכל לרעיון הרוחני, וסובר בזה כדברי בעלי השכל, או שיש משמעות לכל פרט במשל כפי שסוברים בד"כ המקובלים וכפי העולה מדיוק ההמשלה בדברי האר"י ז"ל, ומה שיש להשליך הוא הצבע המגושם שיש בציור הממשי של המשל.

ואומנם כאן נראה שהוא מסביר כמו הרמב"ם ובעלי השכל, שהמשל אינו דומה בדיוק לנמשל. ומה שאמר איוב "מבשרי אחזה אלוק" אין הכוונה שהגשמיים דומים ממש לרוחניים אלא שיש להם התדמות. כמו משל ההרכבה המזגית לעומת הרכבה שכנית, בלשונינו ההבדל בין תערובת לתרכובת. שהמשילו הפילוסופים, שההרכבה המזגית =תרכובת, היא משל נכון יותר למושג האחדות מאשר תערובת של שני דברים. אבל גם המשל של ההרכבה המזגית אינו דומה ממש לנמשל שהרי עדין אין שם אחדות גמורה כפי שישנה במציאות הרוחנית. ויוצא מדבריו שהנמשל (כגון בשה"ש) הוא העיקרי כאן. והמשל והפשט בו הוא הסברה פחותה כלומר בתחילה יש ללמוד ג"כ את המשל עצמו שאין המקרא יוצא מידי פשוטו. אבל עיקר העניין הוא ללמוד אחר כך את הבנת הנמשל העמוקה

ולפי דבריו יש להסביר יותר מדוע אנו נצרכים למשל. מדוע לא נלך ישר לנמשל. ונראה שלדבריו יש עוד נקודה נצרכת במשל, שהוא מביא למחשבה והעמקה, כי הוא המפתח שמכניס את האדם לחשוב ולהעמיק, וזה כמו היחס בין מפתח לבית שאין למפתח שום דמיון לבית אבל הוא חשוב מאוד להיכנס לתוך הבית, כלומר: המשל מפעיל לא רק את הדמיון אלא גם את השכל של האדם. והוא מדייק את זה ממה שכתוב 'ומבשרי' ולא 'ובבשרי' שמתוך בשרי אבוא ואגיע לחזות אלוק אבל לא שבבשרי עצמו אראה כמו אלוק בדיוק. וכן גם כוונת הפס' "וביד נביאים אדמֶה" שהם רואים בנבואה לא כמו שהוא באמת יהיה אלא במשל. וע"י הפשטת הדמיון והמשל והסרת הקליפות, הנביא מבין את הנמשל בדרך אמיתית ונכונה. ונביא שקר רואה משל ומסבירו כפשוטו ולא כנמשל האמיתי שלו.

כלומר בניגוד לדרכם של מקובלים וחסידים אין תפקיד המשל לקשר בין העולמות הרוחניים לעולמינו שלנו. דרך בה הלך בצורה בולטת ר' נחמן אך לא רק הוא, [ועיין ספר קול הנבואה בתחילתו.] בניגוד להם, סובר הרב המחבר שהמשל הוא הדרך לפתח את כושר ההפשטה. שהרי השגת הרוחניים אינה נעשית על ידי ידיעה חיצונית, אלא עיקרה נעשית על ידי תהליך, שהאדם עצמו מתרגל לעבור במחשבתו, מתפישה מגושמת לתפישה רוחנית מופשטת. דווקא המשל והמאמץ לפענחו מרגיל את האדם להפשטה. היכולת להוציא נמשל ממשל והוא הדין משל מנמשל דורש הפשטה רבה.

ידיעת הרעיונות הרוחניים באופן ישיר וערום ללא שימוש במשל, עלולה להיות חיצונית, עלולה להפך למילים, שאין מאחוריהן ידיעה פנימית. השימוש במשל ובפתרונו מאפשר להנצל מסכנה זו, ומביא לפיתוח הסתכלות מופשטת המקרבת את האדם אל השגת העולמות הרוחניים.