הוראתם של הרבנים הגדולים, לסרב לפקודה לפנות יישובים יהודיים, נובעת דוקא מתוך הכרת ערכה של המדינה היהודית, מדינת-ישראל; הרבנים הגדולים שהורו הוראה זו, הרב אברהם שפירא, הרב שאול ישראלי והרב משה צבי נריה, ומקודם לכן הרב שלמה גורן, הלא הם אוהבי המדינה ומוקירי ערכה, הם רואים במדינת-ישראל ערך רוחני דתי. מציאותה היא קידוש ד', לעומת הגלות בחוץ-לארץ, שהיא מצב של חילול ד'. "מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם" (ברכות ג.). לעומת זאת, החזרה לארץ-ישראל, השיחרור משלטון הגויים עלינו ועל ארצנו, בזה מסתלק חילול ד' של הגלות ומתרבה קידוש ד' בהרמת קרן ישראל.
דוקא מתוך המבט המעריך והאוהב את המדינה ואת הצבא, דוקא מתוך כך, באה ההוראה של הרבנים לסרב פקודה לפנות יהודים מביתם, אם חס ושלום תינתן הוראה בלתי חוקית שכזו. שכן כל עוצמת קיומה של המדינה היהודית בארץ-ישראל נובעת מהזכות הבלעדית של עם ישראל על ארץ-ישראל. הזכות ניתנה לנו על-ידי ד' אלקינו, בורא העולם ומנהיגו, וכל פעולה שפוגעת בזכות הזו, מקעקעת את הבסיס היסודי, שעליו המדינה עומדת. פינוי יישוב יהודי משמעותו הכרה, כביכול, שישיבתנו במקום זה היא בלתי צודקת, והכרה זו משמיטה מתחתינו את הבסיס, את טענת הזכות שלנו על ארצנו.
על-כן, כל מי שמתנגד לפקודה כזו, כל מי שמסרב לה, הוא הוא שנאמן למדינה ולעם, הוא איש החוק והצדק, וכל מי שחס ושלום יעלה בדעתו לפנות יישוב יהודי בארץ-ישראל, הוא פוגע פגיעה אנושה בקיומה של המדינה. מי לנו אוהב עם ישראל ומדינת-ישראל וצבא ישראל כפי שהיה מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק, זכר צדיק לברכה. הוא שלחם כנגד כל הפוגעים בכבוד המדינה ובכבודו של צה"ל, הוא שלחם על שמירת אחדותו של העם כנגד המפלגים, הוא שהקפיד על כבודם של מנהיגי המדינה, שהיה איש חינוך מובהק, והוא הוא שיצא בשנת ה'תשכ"ט בקריאה תקיפה: "לא תגורו!" (להלכות-ציבור כרוז טז): "אין שום צד היתר, לאיסור-תורה כפול ומוחלט זה של מסירת איזה חלק של קרקעותינו לרשות גויים, חס ושלום, לצמיתות ובהחלט, ולפיכך החיוב על כל אדם מישראל ועל כל גדול תורה בישראל, על כל שר ממשלה בישראל, על כל איש צבא בישראל, למנוע ולעכב את זה בכל אומץ ועוז, ומן השמיים יסייעונו".
כל תלמידיו הרבים, נאמני דרכו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, עומדים מאחורי הפסק של הרבנים הגדולים. אנו מלאי תקווה בע"ה, שלא תינתן פקודה בלתי-חוקית-בעליל שכזו, ודבר אלקינו יקום לעולם - "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (בראשית טו ; יח).