מעלת הדיבור בלשון נקייה

"אמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עִקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (בראשית ז ; ח): 'מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהֹרה'" (פסחים ג.). ונאמר עוד שם בפרשת נח (בראשית ז ; ב): "ומן הבהמה אשר לא טהורה היא". לא כתוב 'הבהמה הטמאה' בקצרה, אלא הוסיפה התורה תיבות נוספות ונקטה בלשון נקייה: "הבהמה אשר לא טהורה". וכן נאמר (דברים כג ; יא): "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור"', ולא נאמר 'וכי יהיה בך איש טמא', כדי שלא לדבר בלשון מגונה.
במסכת פסחים (שם) מובאת סוגיה שלמה שעוסקת בלשון נקייה. ושם אומרת הגמרא, שלא רק התורה הקפידה בלשונה אשר יצאה מפי הגבורה, אלא גם חכמים מצווים להקפיד על לשונם, שנאמר (איוב טו ; ה): "ותבחר לשון ערומים". ולא רק בדברי תורה יש להיזהר בלשון נקייה, אלא אף בשיחה בעלמא, בשיחת חולין, ועל זה יש פסוק נוסף (איוב לג ; ג): "ודעת שפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ", כלומר לשון מבוררת ונקייה. ושם מסופר על שני תלמידים שהיו יושבים לפני הלל, אחד מהם הוא רבי יוחנן בן זכאי, ויש אומרים לפני רבי, ואחד מהם רבי יוחנן. אחד דיבר בלשון נקייה והאחר לא. "חד אמר: מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה? וחד אמר: מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה? אמר: מובטח אני בזה [- שאמר בלשון נקיה], שמורה הוראה בישראל. ולא היה ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל". ועוד מסופר שם על שלושה כהנים שדיברו ביניהם על מה שקיבלו מלחם-הפנים. אחד אמר: "הגיעני כפול". ואחד אמר: "הגיעני כזית", ואחד אמר: "הגיעני כזנב הלטאה". בדקו אחרי זה שאמר בלשון מגונה על לחם-הפנים "הגעני כזנב הלטאה", ומצאו שהוא פסול לכהונה, שהוא חלל. הלשון מראה מי הוא האדם.
מורנו ורבנו הרב צבי יהודה זצ"ל, היה בורר את לשונו ומדבר בלשון נקייה באופן מיוחד. על אדם שהיה מקולקל מדי במידות, אמר: אין להתבטא עליו בלשון שלילית, אלא לומר שהוא צריך תיקון במידות. על חולה לא היה אומר - 'פלוני חולה מסוכן', אלא 'פלוני זקוק לרפואה גדולה'. כאשר אחותו שכבה על ערש דווי בשעותיה האחרונות, והוא ידע את המצב, הוא שאל - 'האם יש לה עוד קשר עם החיים'. כאשר אמר לו תלמיד, 'כשהרב יורד במדרגות שם למטה מישהו מחכה לרב', אמר הרב 'אני לא יורד במדרגות אני הולך במדרגות', וכדומה. תמיד בחר את לשונו, לשונו היתה מבוררת, כנאמר: "ותבחר לשון ערומים" וכן: "ודעת שפתי ברור מללו". כל זה מכיון שברית כרותה לשפתיים (מועד-קטן יח.). לדיבור שאדם מוציא מפיו יש כח, יש לו השפעה. הדיבור קובע את המציאות, וצריך להימנע מלדבר דברים שליליים ויש לדבר תמיד בלשון חיובית, בלשון נקייה, שהיא מוסיפה טהרה וקדושה. "אמרות ד' אמרות טהרות כסף צרוף בעליל לארץ מזֻקק שבעתים" (תהלים יב ; ז).