אין שמחה בליבי היום. אני יודע שלרוב הציבור, היום הזה, יום חתימת חוזה "השלום" עם ירדן, הוא יום שמחה. אני יודע שהרוב הגדול מלא בשמחה ותקוה. הרוב רואה בחתימת חוזה "השלום" עם ירדן פריצת דרך גדולה להפגת השנאה, לביטול העויינות כלפינו. הוא רואה בחתימת חוזה "השלום" צעד גדול ורב-משמעות לקראת אווירה של פיוס, ידידות ואחוה בינינו לבין שכנינו, ואף-על-פי כן, ולמרות השקפת עולמי הקשורה בכללות ישראל, השמחה תמיד בשמחתם והמשתתפת ביגונם, איני יכול הפעם לשמוח.
אני נזכר איך תיאר בפנינו מורנו ורבנו, מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק, זכר צדיק לברכה, את הרגשתו ביום החלטת האומות על הקמת המדינה, כשכל הארץ צהלה ורקדה מרוב שמחה, שסוף-סוף תקום מדינת היהודים בארץ-ישראל. וכך אמר הרב צבי יהודה, באותה מסיבה מפורסמת בישיבת מרכז-הרב ביום-העצמאות בשנת ה'תשכ"ז: "לא יכולתי לצאת ולהצטרף לשמחה. ישבתי בדד וָאֶדֹם כי נטל עלי. באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים דבר ד' בנבואה בתרי-עשר - "ואת ארצי חילקו"! איפה חברון שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה שכם שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה יריחו שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה עבר הירדן שלנו?! איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ד'?! הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום! באותו מצב מזועזע בכל גופי, פצוע כולי וחתוך לגזרים - לא יכולתי אז לשמוח. כך היה המצב לפני י"ט שנים, באותו לילה ובאותן שעות. למחרת בא אל ביתנו איש ברית קדשנו, הגאון רבי יעקב משה חרל"פ זצ"ל - היה לו צורך לבוא וכלום יתכן שלא היה בא?! ולאן יבוא אז אם לא לשם?! התיחדנו אז שנינו, רגעים אחדים, באותו חדר קטן ומקודש שב"בית הרב" - מזועזעים ישבנו ודמומים. לבסוף התאוששנו ואמרנו שנינו כאחד: "מאת ד' היתה זאת, היא נפלאת בעינינו". נקבעה החותמת!".
ומעין התחושה הזו, שהוא חש אז, אנו מרגישים היום: לא יכולים לשמוח, כי יש בהסכם פגיעה בליבו של העם, בליבה של הארץ, ויתור על הר-הבית, דבר המנוגד לתורה ולכל שורש חיינו וקיומנו, ואיך נשמח? איך נשמח כאשר הר ציון שמם? אנו מקווים, שבזכות היחידים, שלא שוכחים, הנאמנים לד' לתורתו, לארצו ולבית-קודשו, המצפים לגאולה ולבנין בית-המקדש, בזכותם ניגאל בקרוב גאולה שלמה.