מה פשר השתיקה שאחזה בנו? ג'נין נמסרה לשליטת זרים. שכם נמסרה לשליטת זרים. קלקלי'ה וטול-כרם נמסרו לזרים. בית-לחם, עיר מולדתו של דוד, נמסרה לזרים, ורמאללה. והציבור שותק. ציבור אוהב ארץ-ישראל שכל-כך מצטער על כל שעל מארץ-ישראל שנעזב על ידינו ונמסר לזרים, דומם ושותק ואינו מגיב. ישנה מחאה פה וישנה מחאה שם, אבל המחאות אינן עומדות בשום יחס לעומת גודל הצער שיש לרבים-רבים שהם רוב העם בישראל. מה משמעות האלם שאחז בנו. השתיקה הזו אינה שתיקה של הסכמה בדיעבד עם מהלכי הממשלה. השתיקה הזו אינה שתיקה של קבלת הדין. זו שתיקה רועמת. רועמת יותר מכל דיבור. השתיקה באה מתוך גודל הצער שאינו ניתן לביטוי, זו דממה של "וידום אהרן" על מות שני בניו, כי כל ביטוי רק מקטין ומסלף את עומק הכאב. קריעת חלקים מארץ חיינו, ארץ קודשנו, ארץ ד', ארץ אבותינו, קורעת אותנו לגזרים. הויתורים, כל-כך אבסורדיים, הם כל-כך לא מסתדרים עם השכל הישר, אי-אפשר להאמין שאמנם הם נעשים, עד שאי-אפשר להתיחס אליהם.
לא נפרט את המשמעויות הקשות של קריעת חלקי ארץ-החיים מאיתנו ומסירתם בידי אויב. לא נפרט, כי הירידה לפרטים מטשטשת את עומק המשמעות של המעשים הנוראים הקורעים את הלב. ומה עוד, שאין אנו רואים את השלום שיבוא בעקבות זה. אנחנו רואים רק סיכון גובר, רק מלחמה קריבה בעקבות ויתורים אלו.
הקב"ה יודע שעם ישראל לא הסכים למהלכים אלו; שאנשי התורה והאמונה לא הסכימו למהלכים אלו; שאנשי התורה הכריזו בשם עם-ישראל לדורותיו, שארץ-ישראל כולה שיכת לעם ישראל, ושאי-אפשר להוציאה מאיתנו ולתיתה לאחרים. ממשלת מיעוט הנסמכת על קולות נכרים כפתה על הרוב היהודי דרך מנוגדת לרצונו. הממשלה עשתה זאת באמצעות החוק הדמוקרטי היבש, בניגוד לרוח האמיתית של הדמוקרטיה, שכל מהותה התחשבות בכל גווני הציבור ואי-כפיית הציבור בניגוד לרצונו, ובפרט בשאלות של חיים וקיום.
השתיקה הרועמת של הציבור הנאמן לד', לעמו ולארצו, עוד תתגלה בכל עוצמת קולה, ועם ישראל החי והבריא יקום ויתנער, יסיר מעליו את הבגדים הצואים וילבש מחלצות, כי אכן בתוכו חיה נשמה אלקית עליונה. היא רק כוסתה בבגדים צואים, אבל תוכה רצוף אהבה. נשמת ישראל נשארה בטהרתה. רק צריך להסיר את הבגדים הצואים וללבוש מחלצות, - אלו הבגדים הטבעיים שלנו. ובכח האדיר שהולך ומצטבר בימי התכנסות אלו, ירים העם את קולו ויקרא: הנני חי! עם ישראל חי, וכל החולשות יתנדפו כלא היו. "ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד" (זכריה ג ; ט). "ראה העברתי מעליך עונך והלבש אֹתך מחלצות" (שם ג ; ד). "רֹני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאֻם ד'" (ב ; יד). "ונחל ד' את יהודה חלקו על אדמת הקֹדש ובחר עוד בירושלם" (ב ; טז).