בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תשא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

החינוך ע"פ המשכן והשבת

האם העבודה של הקמת המשכן דוחה שבת, כפי שעבודתו דוחה שבת? על פי דרשת חז"ל שבת קודמת, כנראה מסדר הפסוקים בפרשת ויקהל. מנגד, סדר הפסוקים בפרשת כי-תשא מורה לכאורה ההפך. בעל ה"משך חכמה" נתן טעם לשינוי בסדר הפסוקים על פי היחס לקדושתן של ישראל לפני חטא העגל ולאחריו. בהמשך לקו חשיבתו, ניתן להציע אופן התייחסות למהלך החינוכי של האדם בכלל, ושל יחס המחנך לתלמידו בפרט.

undefined

הרב רוני קלופשטוק

אדר א', תשס"ג
4 דק' קריאה
במערכת ההתמודדויות בהן עוסקים המחנך והמתחנך גם יחד, ישנם מצבים מתחלפים אשר ההתייחסות אליהם משתנה מעצם ההגדרה.
לפעמים מצוי התלמיד המצב של תחילת הדרך, ולעתים מצוי הוא לאחר "כיבושה" של מדרגה נוספת, אותה רכש בעמל אישי, תוך עזרה מהסביבה, מהמחנך, אך גם תוך מאבק במפריעים מן הפנים ומן החוץ.
למעשה, ניתן לומר שלכל מדרגה רוחנית, יש מצב שקדם לה, והמצב שלאחריה. יהודי נמצא לעולם בתנועה רוחנית, אין קיבעון רוחני, אפשר לעלות, ואפשר לרדת. יתכן שבמישור מסוים ירגיש עליה, ובמשנהו יחוש ירידה. אך לעולם יהא בתנועה. וכמשלם של בעלי המוסר (כמדומני של ר' ישראל סלנטר) שהמשילו נשמת יהודי לציפור המנענעת את כנפיה ועולה מעלה מעלה, ואם תחדל תיפול למטה.

כיצד תהיה ההתיחסות להשגים אלו, מבחינת קביעת הדרך הרוחנית בעבודה אותה אנו מנסים לסגל לתלמידים?
ננסה לענות על כך ע"פ דברי "המשך חכמה" לפרשת ויקהל (שמות לה,ב) בענין היחס שבין מלאכת המשכן לשמירת שבת.
כידוע עבודת המשכן דוחה שבת, אך מלאכת הקמתו, אינה דוחה שבת. מקור הדברים בפרשת ויקהל שם פותחת הפרשה בשמירת שבת - "ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה'. כל נדיב לבו יביאה את תרומת ד' זהב וכסף ונחושת...". ושם ברש"י - "הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת". (כך לכאורה משמע במכילתא דר' ישמעאל שם על הפסוק ויקהל משה - "יכול ניטלה קרנו של מזבח או שנפגמה הסכין, שומע אני יתקנם בשבת? תלמוד לומר - ויקהל משה, בחול ולא בשבת". וזאת מנין? משום שפרשת ויקהל פותחת במצוות שמירת שבת ואיסור מלאכה).

והקשה הגרמ"ש ב"משך חכמה" והרי בפרשת כי תשא הוקדם הצווי על מלאכת המשכן לציווי על שמירת שבת (שמות לא - "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור... ובכל מלאכה... ועשו את כל אשר צויתך את אהל מועד ואת הארון לעדות... ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמרו.. ושמרת את השבת.. מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה... כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת").
והנה ע"פ סדר זה ניתן היה להבין שמלאכת הקמת המשכן, גם היא דוחה שבת. סברת הדין הינה דאע"פ שמכשירין (של עבודת המקדש) אינם דוחים שבת, שהרי ניתן לעשותן מערב שבת, אך את המשכן עצמו לא ניתן לסיים בימי החול קודם לשבת, וא"כ ידחה את השבת.

מבאר ה"משך חכמה" דעצם ההיתר לעשות במשכן את סדרי העבודה בשבת, נובע מטעמי הדינים של שמירת שבת ושל עבודת המשכן. מטרת השבת היא להעיד לבאי העולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש, חידוש הבריאה יש מאין. ומטרת העבודה במשכן, מקום השראת השכינה, להראות כי ההשגחה של הבורא יתברך תמידית היא ואין לה הפסקה, וכל העולם מתהווה כל רגע ע"פ ציווי ה' המעמידו. נמצא שמצוות שמירת השבת ועבודת המשכן, באות גם יחד כדי להורות על הבריאה, ועל ההשגחה התמידית. אלא שכל זה הוא רק לאחר ששרתה השכינה במשכן (ובמקדש). אולם טרם הקמתו, שאין השכינה שורה שם, אין בעבודת-הקמתו עדות על השגחתו התמידית. ומשום כך תדחהו השבת. אמנם, מערכה זו התחדשה רק לאחר חטא העגל, שהרי מקודם לחטא, הבטיחם השם יתברך - "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (סוף פרשת יתרו). והיו ישראל במדרגה שהשכינה שרתה בהם עצמם והם היו מעון לכבוד ה' בעולם. ובאותה מדרגה, אף עצם עבודתם בהקמת המשכן, היא היא עדות על מציאות השכינה בעולם הזה, ומוכיח על השגחתו התמידית של הבורא. לפיכך, לא היה בהקמתו סתירה לשמירת שבת, והיה מן הראוי שעבודת הקמתו, כמו גם עבודת מלאכתו, ידחו את השבת. משום כך בראש פרשת כי-תשא, טרם החטא, נכתבה הקמת המשכן קודם לשבת. והנה, לאחר שחטאו וירדו ממדרגתם הנ"ל, הנה השכינה מצטמצמת במשכן דוקא, וזאת רק לאחר הקמתו. מעתה, שוב אין עבודת הקמתו דוחה את השבת, אלא רק עבודת המשכן שלאחר ההקמה. לפיכך, בפרשת ויקהל, נכתבה מצוות שמירת שבת, לפני מצות הקמת המשכן, להורות ששוב אינו בדין שתדחה את השבת (ועיין בדבריו הנחמדים שם).

נחזור לעניין שפתחנו בו. כל נפש מעם ישראל, היתה בשורשה במעמד הר סיני, וזכתה לאותה השראת השכינה טרם החטא. בעטיו של החטא, ירדה ממדרגה זו, אך אנחנו מצווים לשאוף להחזירה אליה. לעולם יהא אדם שואף למצב ששכינה וקדושה מצויים בו, וכל מדרגה רוחנית שרוכש בחייו, בחיי-קודש ובחיי חול גם יחד, אינה רק שלב נוסף בדרך ליעד, אלא יש בה עצמה מידה של השראת שכינה בהתאם לנקודה שכבש.

מתוך דברים אלו, נתברר לנו, שהרב והתלמיד צריכים לראות בהתמודדות היום יומית, את ההיבט של מה שכבר "נכבש", לאחוז בו בכל הכוח, ולהיישיר מבט אל היעד הבא, הנקודה הנוספת שב"כיבוש" הרוחני.
יש אפוא שאלות, שהתשובות להן נגזרות מההשקפה אל מה שכבר "נכבש", ויש קושיות, שהיישוב להן , הינו מההסתכלות מהו השלב הבא, וההבנה כיצד יש לגשת אליו.

כידוע, המצבים לא רק מתחלפים מזמן לזמן, אלא גם באותו אדם ובאותו שעה, מנושא אחד למשנהו. משום כך הסיפוק והשאיפה אינן הגדרות סותרות, אלא משלימות, ומחויבות במציאות.

בימים אלו של תחילת חודש אדר, ישנה בחינה נוספת של "ונהפוך הוא", אפשרות של הפיכת מצבים על פיהם, גשמית ורוחנית. יש בכח עבודת הימים האלו לאפשר טיפוס במעלות בית ה', באופן מיוחד ומסוגל.הרי אין שמחה, כשמחתו של כובש מדרגה רוחנית, והופך אותה לנכס קבוע. "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ופירש רש"י מרבין בשמחה - פורים ופסח. שמתוך שמחת חודשי אדר, נגיע לחירות הנפשית של פסח, לנו ולכל בית ישראל.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il