בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וישב
לחץ להקדשת שיעור זה
גליון מספר 105

שבת הראי"ה פרשת וישב

undefined

רבנים שונים

כסלו תש"ע
7 דק' קריאה
אורות הפרשה
כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ [לז, ג].

"מידתו של יוסף הצדיק, בן זקונים דיעקב אבינו דשופריה היא מעין שופריה דאדם הראשון, איש תם. הכולל הכל, האמת במלא תפארתו, העובד הנאמן, והאח ברמאות עם הרמאי, לעמוד על עמדתו, עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי.
יוסף כשמו, איננו גורע בתוספתו, ושבעים לשון גמר על ידי הוספת האות משמו של הקב"ה בשמו, אות הה"א שבה נברא העולם הזה וכל אשר בו. ומאן דאתי מסיטריה, לפי מידת צדקו, נטירת בריתו ופטפוט יצרו, אור חסדו להשביר לכל עם הארץ, סבלנותו לשלם טובה תהת רעה.
ואהבתו לארץ ישראל, וקישורו לצפיית ישועה, פקוד יפקוד אלהים אתכם, יוסף שהודה בארצו, לפי זריחת אורו על מי שעל שמו ודגלו ייקראו צדיקים יסודי עולם, אין בהם צמצום של הכרות חיצוניות, ואין עין הרע שולטת בהם, מפני שהם עולי עין, עומדים מלמעלה מהסגנון החיצוני. כנונין רברבין דשייטין בימא רבא, דמילי דשטותא הם אצלם מאירי אור ומפני דרך למילי דחכמתא, ביתרון האור מן החושך. ולישרי לב שמחה. ראשי תיבות של"ו, צדיקים אוכלים אותו בשלוה" [מרן הראי"ה, 'שמונה קבצים', קובץ ב' פסקה ר"פ].


וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים [שם].


"יסודות התורה הם הפשט והסוד. הדרוש והרמז, הם אמצעיים לקשר ולשלב את הרום עם התחתית, והפרטים רבים מאד. בקיבוץ הרוחניות של יוסף נכללו בכתונת פסים שלו. ויהודה עוד רד עם אל. ויוסף ויהודה, בהיותם לעץ אחד, הרי כל עץ החיים כולו שלם, ומפריו נוטעים נטיעות מרובות לכוון בשלימות את כל הפרדס כולו" [שם, קובץ א' פסקה תתע"ה].

אורות הראי"ה
מרן הראי"ה
והגאון ר' סנדר גדליהו טכורש זצ"ל (ח"ג)

סיפרנו בשבועות הקודמים על דמותו של הרס"ג טכורש זצ"ל, שהיה מבאי ביתו של מרן הראי"ה, ועל כך שנתמנה לשוחט ובודק בכפר חיטין שבגליל באישורו של מרן הראי"ה. שם הוא הרביץ תורה, ואף שימש כמדריך רוחני לכל תושבי הסביבה.

ביקור הראי"ה בכפר חיטין
באותם ימים פעלה 'קבוצת הנצי"ב' בה היו חברים חלוצים דתיים, באזור הגליל. בחורף תרפ"ד עברה הקבוצה לכפר חיטין, מקום מושבתו של הרס"ג טכורש. אחד מחברי הקבוצה, ר' יוסף כהן, שעזב את ביתו בירושלים והצטרף לקבוצה זו, מספר כך:
"קשה היה המעבר, הייתי מלא געגועים לירושלים ולביתו של הרב זצ"ל. עבדתי כרועה עדר בקר וצאן של תושבי כפר חיטין, אך העבודה לא הייתה לרוחי... ברוחי הגעתי עד דכא. והנה באחד הימים התקיימה אצלנו חגיגת הכנסת ספר תורה, והרב (קוק) היה האורח המרכזי של החגיגה, לצערי חזרתי מהמרעה עם העדר אחרי נאומו של הרב, אלא שהרב נשאר אצלנו לערב, והתקיימה מסיבה נוספת בהשתתפותו. בדברי החברים בא לידי ביטוי המצב הכלכלי החמור של הכפר, ומה שהיה חמור מזה - המשבר החברתי [...] הרב הקשיב בעניין רב לכל הדברים שנאמרו, ובדבריו הוא הזכיר את המאמר "במשלם שערי מבדא נקיש ואתי תיגרא בביתא" [ב"מ נ"ט, א], ולדעתו הקשיים החברתיים מקורם בעיקר בקשיי הכלכלה, וחייבים אנחנו כולנו להכיר במצב ולדעת שאלו הן יסורי ארץ ישראל. והרי כך שנה לנו ר' שמעון בר יוחאי "שלוש מתנות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא ניתנו אלא על ידי יסורים" [ברכות, ה.] ואחת המתנות היא ארץ ישראל. יסורי הגוף הממרקים הם איפוא תנאי לקבלת מתנת הארץ. ועל כולנו - כל אחד בשטח שלו - להתאמץ ולקבל אותם באהבה, שהרי על מנת כן באנו ליישב את הנְשַמות, ועד שישתכלל הבנין עלינו לעבור דרך קשה. ואדרבה ככל שנעבוד בכוחות משותפים, בכוחות מאוחדים, נתגבר על המשבר הכלכלי, ויתקיים בנו מקרא שכתוב "השם גבולך שלום - חלב חיטים ישביעך", דרך השלום נגיע לשובע.
בו בערב ביקר הרב בצריף של קבוצת הנצי"ב [...] ואף שם נשא את דבריו. למחרת השכם בבוקר, כשקמתי לרעות את הצאן, הייתה רוח אחרת איתי. משום מה נראה העולם שמסביב באור חדש, יסורי ארץ ישראל נהיו לי הרבה יותר קלים ונוחים" ['ליקוטי הראי"ה' ח"ב עמ' 344 עיי"ש].
מספר ישעיה ברנשטיין ז"ל:
"זמן קצר נהגה קבוצת הנצי"ב באורח חיים מצחוני, מתוך מניעים מוסריים ודתיים. חברי הקבוצה מאז החיים אתנו כיום לאוי"ט, וודאי זכורה להם דרשתו תוכחתו של הרב סנדר טכורש ז"ל, הנלבב והנערץ, בכפר חיטים, שבת אחת לפני קריאת התורה, שהוכיח את החברים על שום שראה באורח חיים זה סטייה מדרך המסורת והאמונה. איני בא לדון כאן לגופו של עניין, ולפי ששמעתי ממי שהיה אז חבר הקבוצה (הח' יוסף כהן, עכשיו בכפר חסידים), חזר בו ר' סנדר ז"ל מקטרוגו, לאחר שהלה הראה לו מה דעתו של הרב קוק ז"ל בנידון, מתוך קבוצי מאמרים שהיו בין ספרי הקבוצה" ['ציוני דרך בראשית', הצופה כ"ז ניסן תשל"ז. מובא ב'ליקוטי הראי"ה' ח"ב עמ' 346].
בנו של הרס"ג טכורש זצ"ל, הרב כתריאל פישל טכורש זצ"ל, כתב הרבה על דמותו של אביו ועל פעילותו הרבה בכפר חיטין. הנה מספר סיפורים יפים המתארים יפה את המצב החומרי הקשה של הכפר באותם ימים, ומאידך - את אישיותו המעודדת והמחזקת של הרס"ג.
"מחיטין לטבריה היה אז כביש לא כביש, והנסיעה עלתה בקשיים גדולים בימות החורף הייתה הנסיעה כרוכה בסכנות. ארגן את בני הכפר מפעם לפעם, בנצוחו, לתקן את הכבישים כדי להקל על הקשר עם העיר.
כתוצאה מביקור של אחד מבניו מפולין בחיטין, החליטה המשפחה (שנותרה בפולין) ללחוץ עליו שיצא מהכפר, ששם היו החיים קשים ובפרט בגיל של ההורים שהיו אז בני שבעים. תגובתו הייתה: איך אני יכול לקחת עלי אחריות כזאת, אם אני אעזוב את המקום, כולם יעזבו אותו. תחת לחץ בניו, עזב את הכפר בשנת תרפ"ח, וכאשר ראה מראש כן היה, בזמן קצר אחר עזיבתו, התפזרו בני המושב, והכפר נשאר ריק מאדם, מה שהכאיב אותו עד מאוד [ספר הזכרון לקהילת ולוצלבק עמ' 551].

סוגיית חליבה בשבת
להקדמת המכתב הראשון, נביא את דבריו הרכ"פ טכורש, בנו של הרס"ג:
"שאלת החליבה בשבת בימינו במֱשקים, התרחבה מאוד ודורשת פתרון ראדיקאלי. ואמנם הפתרון מסובך מאוד, ומצריך זהירות יתירה. הגאון ה'חזון איש' ז"ל, התיר לחלוב על ידי מכונת חשמל אוטומטית, אולם, לא רבים יש להם היכולת בסידור זה, אם כי לאט לאט הענין מסתדר [...] היה הרבה משא ומתן בהלכה זו, עד שהגיע הדבר לפני הרצ"פ פרנק ז"ל, והלה חיווה את דעתו דעת תורה בתור הוראת שעה ועצה טובה, בכדי למעט באיסור, לחלוב על גבי צבע, באופן שלא יהא אפשר להשתמש בחלב לשתיה, כי אם לעשות מהם אחר כך גבינות לאכילה [...]. ומרן הגרא"י קוק ז"ל היה מן האוסרים החמורים. גם בידי אאמו"ר הרב ר' סנדר ז"ל הייתה נמצאת תשובה מאת מרן הגרא"י קוק ז"ל, לאסור בכל אופנים ['התורה והמדינה', יא-יג, עמ' תרמד].
והנה תשובתו של הרב, שנדפסה בספרו 'שו"ת אורח משפט':
"ב"ה עיה"ק ירושלים תובב"א כ"ט אדר תרפ"ה. לכ' ידידי הרה"ג מו"ה סנדר טחורש שו"ב דכפר חיטין הי"ו. שלו' וברכה.

ע"ד שאלותיו, בענין המקוה , פשוט הוא שאם יכול להמשיך המים בצנורות כשרים, שאין בהם משום חשש כלי קיבול, שאין מקום להחמיר, אבל לדון על המאורע איך הוא בפועל אצלכם איני יכול להבין מהכתוב במכתב, וראוי שאיזה בעל הוראה שרגיל בתיקון מקואות יראה זה על המקום.
וע"ד החליבה ע"ג קרקע משום צער הבהמה, כבר אמרתי לכת"ר, שאנוכי איני חפץ שתצא ממני הוראה כזו, כדי שלא יבוא הדבר לידי התפרצות, אבל אי אפשר למחות ביד הנוהגים היתר בזה, כי משקין שהולכים לאיבוד אין בהם משום מפרק מן התורה, ומשום צער בע"ח הלא מותר איסור דרבנן, כמו מבטל כלי מהיכנו, כמבואר בגמ' דשבת קכ"ח ע"ב, ואע"ג דאין מדמין גזירות חכמים זל"ז, וגם התם יש אומרים דלהעלותה בידים אסור אע"פ שאינו אלא טלטול מוקצה דרבנן, כמבואר בד' הפוסקים בסי' ש"ה סי"ט, מ"מ בנ"ד שמצאנו היתר זה גבי צער האשה בסי' ש"ל, יש לומר דהוא הדין צער בעלי חיים, ובייחוד שבאו"ז מדמה להא דלמימיהן ולגופן דכבשים ושלקות, וכיון דקיי"ל בסי' ש"כ דלגופם מותר, י"ל דהכא כיון דאזיל לאיבוד כלגופן דמי. ע"כ אי אפשר למחות בידי הנוהגים להיתר במקום הפסד גדול וצעב"ח.
והנני בזה ידידו דוש"ת הק' אברהם יצחק ה"ק" [שו"ת 'אורח משפט' או"ח סימן ד].

חרישה ודישה בחול המועד
"ב"ה עה"ק ירושלים תובב"א ח' תשרי תרפ"ז. לכ' הרב הג' מו"ה סנדר גדלי' טחורש שליט"א בחטין ת"ו שלו' וברכת גמר חתימה טובה.
ע"ד שאלתו, אם יש הכרח לעשות אחת מב' מלאכות חרישה או דישה בחול המועד, מפני דבר האבד, שראוי לבחור את הקלה שבהן, מה בוחרין חרישה או דישה, יפה כתב כת"ר שהדישה היא קודמת, חוץ מהטעם שכתב שהדישה יש בה דבר האבד ממש, שאם ירדו גשמים תתקלקל התבואה בגורן, וגבי חרישה הוא רק מניעת ריוח, שאי אפשר לבא כאן מטעם דבר האבד, אלא מטעם אין לו מה יאכל, כמבואר בסי' תקמ"ב ס"ב, אבל זה ההיתר קשה לדעת המ"א דאם רק יש לו לחם ומים אינו בכלל אין לו מה יאכל, ואיני יודע אם הגיעו לכלל עניות כזאת. אמנם כמדומה שבא"ר מקיל יותר בזה, אבל אינו תחת ידי כעת. וגם אם יש איזה סחורות למכור כתב הב"י שאינו בכלל אין לו מה יאכל, ואיננו יודע את המצב בפרטיות, ע"כ יותר טוב לבחור בדישה, שיש בה צד אפשרות של לצורך המועד ג"כ [...] ומ"מ יותר טוב לחקור אצל הבקיאים בדבר למצא צד שינוי. עכ"פ אם יראה כת"ר שיש כאן ודאי או קרוב לודאי דבר האבד, או שאין להם מה יאכל, ראוי להתיר להם המלאכה בחוה"מ, ומאחר שהדבר שקול ואי אפשר בלא"ה להשלים את שתי המלאכות הדישה וגם החרישה, צריכים לברור את הקלה שהיא הדישה [...]. והנני בזה חותם בברכה נאמנה ידידו דוש"ת. הק' אברהם יצחק ה"ק" [שו"ת אורח משפט או"ח סימן קלה].

סיפורים חדשים על מרן הראי"ה
מר א' הורביץ הי"ו, נכדו של הרס"ג טכורש זצ"ל, הינו יהודי ישיש שמתגורר במרכז הארץ. בנוסף למסמכים ששלח לנו (אשר צילומם מופיע בעלון זה), הוא סיפר לנו שני סיפורים מעניינים ולא ידועים, המלמדים על טוב ליבו של מרן הראי"ה, ועזרתו לנזקקים.

א. באחת מהשנים בהם כיהן הרב קוק כרבה של ירושלים, היה המצב הבטחוני קשה, וסכנת הפורעים הערבים הפחידה את יושבי העיר. כדי להגן על הציבור, ולהבטיח את שלומו, ניצבו שומרים יהודיים בגבולות העיר.
באחת השבתות, נודע למרן הראי"ה כי בעמדה מסויימת המרוחקת מביתו, עומדים שומרים שאין בידם יין וחלות לקידוש היום. מייד הוא לקח בידו יין וחלות, והלך בעצמו ברגל עד לאותה עמדת שמירה, ומסר את המצרכים לשומרים. הם הופתעו מאוד לביקורו הפתאומי של הרב, שלמרות משרתו הרמה כרב ראשי, ועובדת היותו מבוגר בשנים, דאג מרחוק לצרכם, והשקיע את כוחו ומרצו לטובתם.
אחד השומרים בעמדה זו היה בן דודו של מר אברהם הורביץ הי"ו, והוא סיפר לו את המעשה הזה. הוא הדגיש כי מעשה זה של הרב עשה עליהם רושם רב.
ב. אחד מחברי הקיבוץ 'עין שמר', שביקר בירושלים לצורך סידור מסויים, נפטר פתאום בתוך ימי ביקורו. כשביקשו חברי הקיבוץ לקוברו בירושלים, בה נפטר, נתקלו בסירוב מצידם של אנשי ה'חברא קדישא', שדרשו סכום כסף גבוה עבור הקבורה, אשר לא היה בידי החברים. לא הועילו הויכוחים וההפצרות, ואנשי הקיבוץ החליטו לגשת לביתו של מרן הראי"ה ולבקש את עזרתו. הם הגיעו לבית הרב, כשהם לבושים בבגדי עבודה, ונכנסו פנימה. למראה החלוצים נעמד הראי"ה מכסאו, באומרו: יהודים יקרים אלו זוכים לעובד את אדמת ארץ הקודש! לאחר שסיפרו לו על הדין ודברים בעניין הקבורה, כתב הראי"ה פתק, בו הוא מבקש ודורש מהחברא קדישא שיסכימו לקבור את היהודי, ונתן אותו בידיהם. ואכן מכתבו של הרב השיג את מטרתו, והנפטר זכה לקבורה כדת וכדין. את הסיפור הזה, שמע מר הורביץ מאחד מחברי הקיבוץ הנ"ל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il