פרשתנו ממשיכה לבאר את השתלשלות המאורעות שדרכם מגלגל ה' את ירידת יעקב וביתו לגלות מצרים.
הנפעלים בהתרחשויות אינם מודעים לכך שהם כלי ביד היוצר המסובב את המציאות כדי להגיע למטרתו. ואף על פי כן, כשבאה איזו צרה הם אינם תולים זאת במקרה אלא אומרים "אבל אשמים אנחנו". גם בסוף הפרשה, כשיוסף רוצה לעצור את בנימין בעלילת גניבת הגביע, אומר יהודה "האלוקים מצא את עוון עבדיך". בני ישראל שחונכו על ברכי יעקב יודעים שכל מה שקורה להם אינו מקרי אלא מונהג על ידי ההשגחה העליונה, והם מצדיקים עליהם את הדין.
דברי התורה אינם תיאור היסטורי גרידא; הם באים ללמד אותנו. אנו צריכים להפיק מהם לקח להווה. היום אנו עומדים בתנאים קשים מבחינת מצבנו הצבאי, המדיני והכללי: האיום המתמיד של המחבלים, האנטישמיות ההולכת וצוברת תאוצה בארצות הגויים ובמיוחד בעמי אירופה, האיום של הרודן הפרסי, ועוד איומים על קיומה של המדינה ועל העם היושב בתוכה. כצאצאי יעקב אבינו ובניו, עלינו לפקוח עינינו ולשאול את עצמנו בשל מי ובשל מה באה עלינו הצרה הזאת. לא תמיד ניתן להשיב על כך תשובה מדויקת, אבל אין זה פוטר אותנו מלחקור ולדרוש. כל מה שבא עלינו, בא לעורר אותנו לתשובה.
שמירת תורה ומצוות, הן בין האדם למקום והן בין אדם לחברו, ובדורנו בייחוד שמירת ארצנו וישובה, הם עיקרים חשובים מאד. אם נתחזק בתחומים אלה ונקפיד עליהם, עד כדי שאיש לא יוכל להעלות על הדעת איזו חולשה ורפיון בהמשך האחזותנו בארץ, אז מן השמים יטרפדו את כל מזימות אויבינו ונזכה לראות בישועת ה' על עמו ונחלתו.