בית המדרש

  • מעמק אברהם
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

גילה בת רחל

כבוד התורה ומוראה

הדבקות בתלמידי חכמים; מורא תלמידי חכמים; החולק על רבו; מורה הלכה בפני רבו; מיהו רבו המובהק; האם רשאי תלמיד לחלוק על רבו; דוגמאות מהנהגותיהם של חז"ל בעניין זה; מסורת התורה מדור לדור; רב הונא ורב חסדא; מאמר הזוהר הקדוש בעניין.

undefined

הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל

תש"ע
14 דק' קריאה
נערך על ידי הרב חיים אביהוא שוורץ. מתוך הספר מעמק אברהם".

אחד הנושאים הבסיסיים, שמורנו ורבנו עטרת ראשנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל עסק בהם בשיעורים, היה עניין כבוד התורה, שהגמרא במסכת מגילה ועוד, אומרת שהוא חמור מלימוד התורה, משום שהוא מבטא את עצם מדרגת התורה בתוכנו, את יחסנו אל התורה בכללותה. הלימוד בפועל הוא בבחינת פרטים לגבי הכלל הגדול הזה. נראה לי שמחובתנו לעסוק בנושא זה מעט, ולהיזכר ביסודותיו הנמצאים בדברי חז"ל.

א. הדבקות בתלמידי חכמים
שני צדדים יסודיים לימדתנו תורתנו הקדושה ביחסנו לתלמידי חכמים.
צד ראשון- ההתחברות אל החכמים.
הרמב"ם בספר המצוות בונה את סדר המצוות בסדר מיוחד, ועל כן מוטל עלינו להתבונן וללמוד מסדר נפלא זה.
מצוה ראשונה- אמונה, או יותר נכון ידיעת האמונה. 'למוד אגדה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם'.
מצוה שניה- אמונת ייחוד ה', היינו אמירת 'שמע ישראל' בכוונת הלב שחרית וערבית.
מצוה שלישית- אהבת ה'.
מצוה רביעית- יראת ה'.
אלה הן ארבעת המצוות (מצוות עשה) הבסיסיות של אמונה בה'.
מתוך כך באה המצוה החמישית- תפילה, עבודת ה'. יש לשים לב שהרמב"ם מונה מצוה זו כחמישית, מיד אחרי המצוות הבסיסיות של האמונה, ללמדנו, שהביטוי הראשוני של האמונה הוא בתפילה וגם היא עצמה מצות עשה.
לאחר מצות התפילה באה המצוה השישית-"היא שצוונו להתחבר עם החכמים ולהתייחד עמהם ולהתמיד בישיבתם בכל אופן מאופני העבודה והחברה: במאכל ובמשתה ובעסק, כדי שיגיע לנו להדמות במעשיהם ולהאמין האמיתיות מדבריהם. והוא אמרו יתעלה 'ובו תדבק' וכבר נכפל זה הציווי גם כן 'ולדבקה בו'. ובא בספרי: 'ולדבקה בו'- הדבק בחכמים ותלמידיהם..." .
התורה מצווה אותנו להתחבר ויותר מזה להתדבק בחכמים. אולי משום הלשון הזו של 'התדבקות', הדגיש הרמב"ם 'בכל אופן מאופני החברה', כדי ללמוד מהם גם ממעשיהם וגם מדעותיהם החצובות ממקורה של תורת אמת, בכל צדדי החיים, ועל ידי כך לזכות להידבק בשכינה, בקדוש ברוך הוא.
לאחר מצוות האמונה וגילויין בפועל בתפילה, מונה הרמב"ם מצוה זו של דבקות בחכמים, כראשונה להנהגות החיים בפועל- מתוך אמונה. "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב').

ב. מורא תלמידי חכמים
מצד שני נצטווינו במוראם של חכמי התורה.
כך אומרת הגמרא בקידושין (נז.):
"כדתניא שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, כיוון שהגיע ל'את ה' אלוקיך תירא' פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתין שדרשת מה תהא עליהם. אמר להם, כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך קבלתי שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ולימד: 'את ה' אלוקיך תירא' לרבות תלמידי חכמים".

שמעון העמסוני דרש כל אתין שבתורה (המחשב אומר שיש 2622 אתין בתורה כולה!) וכשהגיע ל'את ה' אלוקיך תירא' פירש, משום שאיך אפשר לרבות עוד משהוא, בנוסף על יראת הקדוש ברוך הוא. ואמר שיקבל שכר על כך שאינו דורש 'את' זה ובכך מדגיש את ייחודיות יראת ה' בלבד. כלומר מה שהוא לא דורש פסוק זה, גם זה לימוד.
אבל רבי עקיבא דרש לרבות תלמידי חכמים. עלינו להיות יראים מתלמיד חכם אמיתי, כשם שאנו יראים מן הקדוש ברוך הוא. אולי אפשר לומר, שצריך לירא גם ממנו בשתי היראות שאנו יראים בהן מהקדוש ברוך הוא, בין יראת העונש ובין יראת הרוממות. תלמיד חכם אמיתי הוא כולו אש של תורה, הוא כולו שכינה, ולכן יראתו היא כל כך חמורה, ומשתווה ליראת ה'.
הרמב"ם בפרק ה' מהלכות תלמוד תורה כותב:"כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו..." . הרמב"ם ממשיך ומדגים ולבסוף כותב:"ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב ולא מורא גדול ממורא הרב. אמרו חכמים: מורא רבך כמורא שמים. לפיכך אמרו כל החולק על רבו כחולק על השכינה שנאמר בהצותם על ה'..." .

ג. החולק על רבו
לאחר שהרמב"ם כתב שאין מורא גדול ממורא הרב, הוא מנתב את הלימוד הזה הלכה למעשה, למחויבות של התלמיד לרבו, "כל החולק על רבו כחולק על השכינה". הרמב"ם ממשיך וכותב:
"איזהו חולק על רבו זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים ואע"פ שרבו במדינה אחרת" . בהמשך, בהלכה ה', כותב הרמב"ם:"אפילו הוא בסוף העולם ורבו בסוף העולם, אסור לו להורות עד שימות רבו אלא אם כן נטל רשות מרבו" . כלומר, הגמרא מחדשת והרמב"ם בעקבותיה, שאפילו אם אינו חולק על פסק של רבו, אלא שמלמד תורה ללא רשות רבו, זה נקרא חולק על רבו. מה שכתב הרמב"ם, שאין זה דווקא בפני רבו, אלא אפילו ברחוק יותר מג' פרסאות, אסור לו להורות אלא אם כן קבל רשות מרבו, כן כתבו גם התוספות בעירובין סב: כמובא להלן.
בהבנה פשוטה נראה, שכשאדם לומד אצל רב, בודאי שתוך כדי לימודו אצלו הוא צריך לכבדו. אבל אחר שלמד והחכים ונהיה תלמיד חכם היודע לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא בכוחות עצמו, הוא כבר עומד ברשות עצמו והתורה היא כבר שלו ולא תלויה ברבו. מלמדים אותנו חז"ל שלא כך. אין לתלמיד רשות ללמד אפילו הוא במרחק גדול מרבו אלא אם כן נתן לו רבו רשות ללמד. כלומר, כביכול תורתו של התלמיד שייכת בעצם לרבו. תורתו של כל תלמיד חכם אמיתי, היא המשך תורת רבותיו שקבלו מרבותיהם וכו' עד למשה רבינו שקיבל מהקב"ה בעצמו. גם מה שהוא מחדש בעצמו, בנוי על היסודות שקיבל מרבותיו, ולכן אין לו רשות להורות בחיי רבו, אלא אם כן קיבל רשות מרבו.

ד. מורה הלכה בפני רבו
עוד הלכה בעניין זה (שם ברמב"ם תלמוד תורה פרק ה' הלכה ב'):
"ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם. וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה". שם הלכה ג': "היה בינו ובין רבו יב' מיל ושאל לו אדם דבר הלכה מותר להשיב". כלומר חומרא נוראה יש בעניין זה עד שחייב מיתה! המקור הוא בעירובין סג.. לדעת הרא"ש בעירובין ורבינו יונתן על הרי"ף הא דחייב מיתה, אפילו אם הורה שלא בפניו, אלא בתוך יב' מיל גם כן חייב מיתה.

מוסיף הרמב"ם בהלכה ח':"וכל תלמיד שמזלזל דבר מכל כבוד רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל" . כלומר זה לא איזה חסרון פרטי, כאשר תלמיד חכם מזלזל במשהו מכבוד רבו. תלמיד חכם הוא לא איש פרטי וכשתלמיד חכם לא שומר הלכות כבוד התורה, השכינה הכלל ישראלית נפגמת ומסתלקת, ומתוך כך האומה הישראלית כולה סובלת מתלמיד חכם כזה. לכן גם החומרא הנוראה: "חייב מיתה".
בהלכה ט' הרמב"ם מסייג את דבריו ואומר:"במה דברים אמורים ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו. אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו הרי זה תלמיד חבר ואינו חייב בכבודו בכל אלו הדברים" .

ה. מיהו רבו מובהק?
הרמב"ם דלעיל מגדיר: שלמד ממנו רוב חכמתו. בגמרא בבבא מציעא לג., נחלקו תנאים בהשבת אבידה לרבו קודם אביו, מה ההגדרה של רבו."רבי יהודה אומר: כל שרוב חכמתו הימנו" . הרמב"ם כאמור פוסק כרבי יהודה.
הש"ך סימן רמ"ב ביורה דעה סעיף קטן יב' מרחיב את המושג של רבו מובהק. הוא חולק על משמעות דברי הרמ"א וסובר, שיכולים להיות לאדם אחד כמה רבנים מובהקים: אחד למקרא, אחד למשנה, אחד לש"ס, אחד למדרשים ואגדות ואחד לקבלה, וכל אחד נקרא רבו המובהק בתחומו המיוחד.
בספר תרומת הדשן תשובה קל"ח מרחיב עוד יותר את המושג. הוא מחדש על פי תוספות ד"ה לרבות תלמידי חכמים (בבא קמא מא:) שהקשו לשם מה נכתב 'מפני שיבה תקום' הרי יש לנו לימוד מ"את ה' אלוקיך תירא" לרבות תלמידי חכמים וזה מחייב קימה? ותרצו "ויש לומר דהכא (כלומר בלימוד מ'את ה' אלוקיך תירא'- מדובר) ברבו מובהק כדתנן (אבות ד, יב) מורא רבך כמורא שמים או ברב מופלג דהוי כעין רבו" (מה שאין כן "מפני שיבה תקום" שמדבר בכל תלמיד חכם). למד מכך התרומת הדשן " דתלמיד חכם מופלג בכלל זה. אפילו לא למד כלום לפניו, דהא מחוייב במורא דאת ה' אלוקיך תירא... וכל שכן אם התלמיד חכם נחשב לגדול הדור דחשיב לכל מילי כרבו אפילו לא למד כלום לפניו" . התרומת הדשן מוכיח זאת משמואל, שנתחייב מיתה על שהורה הוראה בסמוך לעלי הכהן. ושאלו התוספות (ברכות לא:) הרי באותו יום הגיע שמואל לשילה ועדיין לא למד מאומה אצל עלי הכהן? ותירצו שכיוון שעלי הכהן היה גדול הדור, הוא נחשב לרבו המובהק ולכן חייב מיתה אם הורה בפניו.
גם השולחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ד סעיף י' פסק: "אם הוא מופלג בחכמה אפילו אינו רבו דינו כרבו מובהק (מי שהוא גדול הדור ומפורסם בדורו בכך נקרא מופלג בחכמה)" , ופירש הש"ך שם סעיף קטן ב': "שהוא מופלג בחכמה יותר משאר חכמי דורו", כלומר שמפורסם בין חכמי הדור לגדול מחכמי הדור הרגילים, הרי זה נחשב לרבו המובהק על כל המשתמע מכך.

ו. האם רשאי תלמיד לחלוק על רבו?
עד כאן דברנו על הצורך ברשות מרבו ללמד תורה לאחרים ועל החומרא הגדולה להורות בפני רבו. אמנם יש עוד עניין חמור מזה והוא: מי שחולק על רבו בהוראה מפורשת.
בשו"ת הרדב"ז תשובה תצ"ה שואל, האם תלמיד שיש לו ראיות ברורות נגד רבו - יכול לחלוק עליו?
הוא מסכם כמה הלכות בעניין: א. יכול להביא ראיות נגד דברי רבו ולדון עליהם בפניו. אם ראיותיו ישרו בעיני רבו מוטב, ואם לאו ישתוק.
ב. לכתוב לעצמו ראיותיו נגד רבו- מותר. אבל לכתוב פסק או הוראה לאחרים כנגד רבו, בחייו- אסור. כמובן, שכל זה מדבר הרדב"ז אפילו כאשר יש לתלמיד ראיות מפורשות נגד רבו ובכל זאת אם רבו לא מקבל ראיותיו עליו לשתוק. חז"ל והראשונים לא העלו על דעתם לדבר על מצב, שתלמיד חכם בינוני, חולק על גדול הדור בלי שום ראיות, אלא ב'סברות כרס'.
חז"ל בגמרא הביאו דוגמאות לכבוד הרב ביחס לגדול הדור גם אם אינו רבו המובהק:
בשבת נא. מספרת הגמרא: "דיתיב רבי ואמר: אסור להטמין את הצונן. אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: אבא התיר להטמין את הצונן. אמר (רבי): כבר הורה זקן. אמר רב פפא בא וראה כמה מחבבים זה את זה שאילו רבי יוסי קיים היה כפוף ויושב לפני רבי (ברש"י: מפני כבוד הנשיאות ולא היה מורה לפניו ואף על פי שגדול ממנו ), דהא רבי ישמעאל ברבי יוסי ממלא מקום אבותיו הוה וכפוך ויושב לפני רבי. וקאמר (רבי) כבר הורה זקן" .
אף על פי שרבי היה נשיא וכבר פסק לאיסור, הוא חוזר בו מפני כבודו של גדול הדור הקודם- רבי יוסי, שהתיר. זוהי דוגמא מאלפת לענווה של רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, שמבטל דעתו כלפי גדול הדור שלפניו, אף על פי שרבי לא היה תלמידו, כפי שכותב הרמב"ם בהקדמת 'היד החזקה' שרבי קיבל מאביו רבן שמעון בן גמליאל, ומרבי אלעזר בן שמוע ומרבי שמעון וחביריו. (רבי יוסי לא היה גדול הדור היחידי, אלא כאמור היו עוד גדולים, ובכל זאת כזאת התבטלות).
מורנו ורבינו הרב צבי יהודה היה מוסיף, שבירושלמי כתוב שרבי היתה לו שאלה על דברי רבי יוסי, אבל איך הוא מקשה:"אנן עלוביא קשיא לן בדברי רבי יוסי" . רק מתוך הקדמה כזו, הוא ניגש להקשות על רבי יוסי. 'אנחנו העלובים, המסכנים, מקשים קושיא על רבי יוסי'.
עוד היה מוסיף רבינו בעניין זה ואומר: וכך אנו מוצאים גם בדברי השל"ה הקדוש, שכשברצונו לשאול שאלה בדברי הרמב"ם, הוא כותב:"ידעתי שאיני ראוי להקשות קושיא גם על הקטן שבתלמידי תלמידיו של הרמב"ם, אבל תורה היא וללמוד אני צריך" .
אלה הם רבותינו ומהם נלמד איך צריכים תלמידי חכמים קל וחומר שאר העם, להתייחס אל גדול הדור הקודם לנו, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, אל מי שחי איתנו היום מורנו ורבנו הגאון העצום הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא. (עיקר המאמר נכתב בחייו של מורנו ורבנו זצ"ל, לאחר הגירוש האיום מגוש קטיף).

ז. דוגמאות מחז"ל בעניין תלמיד החולק על רבו
אצל חז"ל הדברים היו ברורים ביותר ומוחשיים ביותר, עד שהגמרא בעירובין סג. מספרת: "תלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו. אמר רבי אליעזר לאמא שלום אשתו: תמיה אני אם יוציא זה שנתו (בירושלמי ובמדרש:"אם יוציא זה שבתו" ) ולא הוציא שנתו. אמרה לו: נביא אתה? אמר לה: לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי, אלא כך מקובלני: כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה..." . לדעת הרא"ש הוא הורה בתוך יב' מיל מרבי אליעזר ולא בפניו ממש, ואף על פי כן, לרבי אליעזר לא היה ספק בדבר שהוא ימות. כך התייחסו חז"ל לדבר, בחומרה הנוראה ביותר. כבר הזכרנו לעיל, שמרגלא בפומיה של מורנו ורבנו הרב צבי יהודה זצ"ל לבאר, שחמור כבוד התורה יותר מלימוד התורה, משום שזה מה שקובע את היחס הכללי לערכה וחשיבותה של התורה, ולעומת זאת הלימוד עצמו, הוא רק התפרטות מן הכלל הזה.
עוד סיפור אחר של חכמנו ז"ל מהגמרא מסכת ברכות (לט.):"הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר- קפרא, הביאו לפניו כרוב ודורמסקין ופרגיות. נתן בר- קפרא רשות לאחד מהם לברך, קפץ וברך על הפרגיות. לגלג עליו חבירו. כעס בר קפרא, אמר: לא על המברך אני כועס אלא על המלגלג אני כועס, אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם, אתה על מה לגלגת עליו? חזר ואמר: לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך אני כועס. ואמר: אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן? תנא, ושניהם לא הוציאו שנתם" !!! ממשיכה הגמרא ודנה מה היו הסברות של שניהם:
"מאי לאו בהא קמפלגי, דמברך סבר שלקות ופרגיות שהכל נהיה בדברו, הלכך חביב עדיף. ומלגלג סבר שלקות בורא פרי האדמה פרגיות שהכל נהיה בדברו הלכך פירא עדיף. לא, דכולי עלמא שלקות ופרגיות שהכל נהיה בדברו והכא בהאי סברא קא מיפלגי, מר סבר חביב עדיף ומר סבר כרוב עדיף דזיין" .
נמצאנו למדים ששני התלמידים לא היו סתם תלמידים צעירים, אלא שני תלמידי חכמים שהגמרא טורחת להסביר מה היתה הסברא ההלכתית של כל אחד מהם ובכל זאת הקפיד בר קפרא כל כך ואמר: "אם חכמה אין כאן", שברוב ענוותנותו אמר, אולי איני חשוב חכם בעיניכם, אבל הלא הייתם צריכים להתחשב בזקנה שבי. ושניהם לא הוציאו שנתם!! זה מזעזע.
צריך להבין מדוע שניהם לא הוציאו שנתם? מה היתה הסיבה שגרמה לשניהם להתחייב במיתה? מרן הרב קוק זצ"ל ב'עין איה' מבאר, שהאחד מת על שזלזל בחבירו ליד רבו והשני על שזלזל ברבו ושניהם על ידי שבר קפרא כעס עליהם על העדר מורא רבם כראוי: "המורא הראויה לרב גדול וקדוש ה' שכמותו, לא יתכן שתחסר מלב התלמידים, באשר מורא חכמים הוא מעמודי העולם וההשגחה העליונה מדקדקת בזה מאוד" (עיין שם).

ח. מסורת התורה מדור לדור
ראינו את החומרא הנוראה של 'מורא רבך כמורא שמים' בהלכה ובהלכה למעשה, שלא הוציאו העוברים על כך את שנתם. יש מקום להתבונן בדבר, מדוע החומרא הנוראה, ואם היא משום כבוד הרב מדוע לא מחלו החכמים על כבודם? וכי ניחא להם לרבי אליעזר ולבר קפרא שימותו תלמידים מחמתם?
הגאון ר' חיים שמואלביץ (בספר 'שיחות מוסר') הוכיח שאין החומרא הנוראה מחמת כבוד הרב, מהא דאמרו בעירובין (סג.): "אמר רבי לוי- כל דמותיב מלה קמיה רביה (רש"י: מורה הלכה) אזיל לשאול בלא ולד שנאמר 'ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר אדוני משה כלאם' וכתיב נון בנו יהושע בנו" (רש"י: ואחרי יהושע לא חשיב בן). והרי כאן, כל מה שאמר יהושע היה רק לכבודו של משה רבו ורבם של ישראל, כאשר אלדד ומידד התנבאו במחנה, ומדוע יענש על כך? אלא על כורחך שאין הסיבה משום כבוד הרב, אלא סיבת החומרא הגדולה היא, מחמת שיש בזה פגיעה בהמשכיות מסורת התורה, העוברת ממשה קבל תורה מסיני אל כל הדורות כולם, דרך זקני התורה של כל דור, ומי שמורה הוראה בפני רבו, הרי הוא כקוטע את מסורת התורה מהר סיני ועל כך הוא חייב מיתה.
מורנו ורבנו הגאון האדיר, הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל, היה מדגיש נקודה חשובה זו פעמים רבות מאוד. עוד היה מביא את דברי הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה, שעיקרה הוא סדר מסורת התורה ממשה רבינו שקבל תורה שבכתב ותורה שבעל פה בהר סיני ולימדה לזקנים, והרמב"ם מפרט סדר מסורת התורה מרב לתלמידיו וכו' מדור לדור עד רבינא ורב אשי שכתבו את התלמוד. כשסיים הרמב"ם את סדר הדורות ממשה רבינו, הוא חוזר ומונה שוב בחזרה מרב אשי עד משה רבינו ל"ט דורות, "ומשה רבינו מפי הגבורה נמצא שכולם מה' אלוקי ישראל". רבנו היה מדגיש, שהרמב"ם כל כך מאריך בענין זה, משום שזהו יסוד היסודות של תוקפה ונצחיותה של התורה, מה שהיא נמסרת מדור לדור על ידי חכמי וגדולי התורה של הדור, ובזה נשמר הקשר אל המקור, 'ה' אלוקי ישראל'.
ברצוני לצרף לכאן דבריו של אחד מגדולי הדורות האחרונים, האדמו"ר מצאנז זכותו יגן עלינו אמן, בעל שאלות ותשובות 'דברי חיים', שרבנו זכר צדיק לברכה היה מחשיבו מאוד מאוד, וכך הוא כותב בחושן משפט תשובה כ"ג, אחר שדחה מכל וכל פסקו של אחד הרבנים: "והרב הנזכר לעיל רצונו לתת תורה חדשה מה שלא ידעם אדם וחולק על האמת, התורה שניתנה מפי הגבורה כאשר קבלנו איש מפי איש עד משה רבנו עליו השלום. וכן אני אם כי אני זעירא דחברייא, קיבלתי ממורי וחמי זכרו לחיי העולם הבא שהיה גאון עולם, ומהגאון בעל המחבר 'ים התלמוד' והם סמכוני להורות ולדון, כאשר היה איתי בכתובים, אשר ידוע שהם קיבלו איש מפי איש עד רש"י זכרו לברכה, כידוע לכל, ורש"י ידוע שקיבל איש מפי איש עד משה רבנו עליו השלום, כמבואר ביוחסין ושארי ספר היחוס, מה שאין כן הרב הנזכר לעיל שלא למד ולא שימש לשום גאון או גדול מפורסם ולזה נפל בשיבושא ודמיונות כוזבות רחמנא ליצלן, ולכן אל תשמעו ואל תאבו לו ועלינו השלום".
אם כן, תלמידיהם של רבי אליעזר ובר קפרא ועוד אחרים שנענשו, לא מחמת רבותיהם נענשו, לא רבותיהם הם שהענישום, אלא פגיעתם באלוקיותה של תורתנו הקדושה, בהמשך מסורת התורה הנמשכת מרב לתלמידו, היא שפגעה בהם בכזאת חומרה נוראה.

ט. רב הונא ורב חסדא
בבבא מציעא לג. על הא דאמרו:
"אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי עולם הבא", המשיכה הגמרא ואמרה: "קבעי מיניה רב חסדא מרב הונא: תלמיד וצריך לו רבו מאי? (רש"י: "וצריך לו רבו- ששמע שמועות שיש בידו מפי אחרים") אמר ליה: חסדא! חסדא! לא צריכנא לך. את צריכת לי. עד ארבעין שנין איקפדי אהדדי ולא עיילי לגבי הדדי. יתיב רב חסדא ארבעין תעניתא משום דחלש דעתיה דרב הונא. יתיב רב הונא ארבעין תעניתא משום דחשדיה לרב חסדא".

גמרא זו דורשת התבוננות, ונראית פלא עצום. רב חסדא שואל את רבו רב הונא שאלה ורב הונא כל כך מקפיד, עד שארבעים שנה לא הרשה כנראה לרב חסדא להיכנס אליו. ולבסוף צמו שניהם ארבעים תעניות. היתכן? מה פשר הדבר? כל כך הקפיד רב הונא על כבודו?
אולי על פי דברנו ניתן להבין. הרמב"ם, כשמונה את שלשלת מסירת התורה, מזכיר את רב הונא כמי שקיבל תורה מרבי יוחנן ומרב ושמואל. כלומר משלושת ענקי התורה של הדור שלפניו. כמה וכמה פעמים הגמרא מציינת את רב הונא כתלמידו של רב ועוד בצורת שאלה: איך אתה אומר שרב אמר כך וכך והרי רב הונא אמר אחרת? (עיין שבת קכח. ושם בהערת גליון הש"ס של רבי עקיבא איגר מציין גם לביצה מ. בבא קמא קטו. ושם רעק"א שולח גם לסנהדרין ו. וגם מציין לתוספות בבבא בתרא ועוד). כלומר במקומות רבים הגמרא מציינת את רב הונא כתלמיד מובהק של רב, שהוא המשיך את תורתו של רבי יהודה הנשיא ושל כל הדורות שקדמו לו לבבל- ורב הונא הוא ממשיכו. הרמב"ם מציין שרב הונא המשיך את התורה אל רבה ורב יוסף ראשי הישיבה שמלכו בדור שאחריו. הראב"ד משיג שם על הרמב"ם ומוסיף גם את רב חסדא שגם הוא קבל תורה מרב הונא. כאמור, רב הונא היה המשך שלשלת התורה וקבל את תורתו הגדולה משלושת הענקים שלפניו, בא תלמידו רב חסדא ושואל: תלמיד ורבו צריך לו- מאי? כלומר יש אפשרות למצב הפוך, דהיינו שהרב זקוק למסורת התורה מתלמידו. זהו היפוך הסדר. זוהי פגיעה בכל שלשלת מסורת התורה. לכן רב הונא הקפיד על שאלה זו כל כך, ועד ארבעין שנין לא רצה לראות את תלמידו זה. אולי משום כך לא מנה הרמב"ם את רב חסדא כמקבל התורה מרב הונא, משום הארבעים שנה הללו.
אמנם יש באמת גם להבין את רב חסדא, מה היתה שאלתו?
במסכת שבת י: מספרת הגמרא שרב חסדא "נקט בידיה תרתי מתנתא דתורא (כלומר זוג של זרוע לחיים וקיבה, שקבל בתור כהן והיתה כנראה מתנה חשובה מאוד). אמר: כל מאן דאתי ואמר לי שמעתתא חדתא (היינו הלכה חדשה שעדיין לא שמעתי) משמיה דרב, יהיבנא ליה ניהליה. אמר ליה רבא בר מחסיא הכי אמר רב: הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמר 'לדעת כי אני ה' מקדישכם'. יהבא ניהליה. אמר (רבא בר מחסיא): חביבין עליך שמעתתא דרב כולי האי? אמר ליה (רב חסדא) אִין. אמר ליה (רבא) היינו דאמר רב מילתא אלבישייהו יקירא". (פירש רש"י "מעיל דמיו יקרים למי שרגיל ללובשו. כלומר, לפי שאתה תלמידו של רב ורגיל בשמועותיו אתה מחזר אחריהם"). אם כן, רואים ברש"י, שרב חסדא היה גם תלמיד של רב שהיה רבו של רב הונא. הוא חיזר וליקט שמועות של רב שהוא לא זכה לשמען בעצמו ואולי סבר שרב הונא זקוק לשמועות אלו.
בעירובין סב: אומרת הגמרא:
"בעו (או בעי) מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא ולא אורי [רש"י- שאלו את רב חסדא "אם מותר אם אסור ולנסותו היה מתכוין אם יורה במקום רבו", ד"ה ולא אורי- "בשני דרב הונא רביה"]. אם כן אנו רואים שרב חסדא היה זהיר מאוד בכבודו של רב הונא. אמנם שם בהמשך נאמר: "רב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא"
ופירש רש"י:"בכפרי- שם מקום ולא היה מקומו של רב הונא ומקומו בפומבדיתא ושתיהן בבבל" . אומרים שם התוספות דיבור המתחיל 'רב חסדא אורי בכפרי'- שצריך לומר שרב חסדא היה תלמיד חבר של רב הונא ולא תלמיד גמור, משום שאם היה תלמיד גמור, אסור היה לו להורות בשום מקום ואף שאינו חייב מיתה כמי שמורה בתוך ג' פרסאות, על כל פנים אסור לו להורות.
מה ההגדרה של 'תלמיד חבר'? אומר רש"י שם סג. ד"ה תלמיד חבר:"חכם כמותו אלא שלמד ממנו דבר אחד או יותר" , אבל לא שרוב חכמתו הימנו. יתכן אולי, שרב הונא סבר שהוא רבו המובהק של רב חסדא, ואילו רב חסדא סבר, שכיון שהוא התאמץ וליקט הרבה שמועות והלכות של רב, הרי שרב הוא רבו המובהק ולא רב הונא. לכן שואל רב חסדא את רב הונא; תלמיד ורבו צריך לו- ופירש רש"י ששמע שמועות מאחרים ומוסרן לרבו- מאי, האם צריך לנהוג בו בדיני תלמיד לרבו.

י. מאמר הזוהר הקדוש בעניין
אסיים במאמר חריף של רבותינו הקדושים שבזוהר הקדוש פרשת יתרו (פז.-:):
"דבר אחר, 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'. רבי יצחק פתח 'אל תתן את פיך לחטיא את בשרך', כמה אית ליה לבר נש לאזדהרא על פתגמי אורייתא, כמה אית ליה לאזדהרא דלא יטעי בהו, ולא
יפיק מאורייתא מה דלא ידע, ולא קביל מרביה. דכל מאן דאמר במלי דאורייתא מה דלא ידע ולא קביל מרביה, עליה כתיב 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'. וקודשא בריך הוא זמין לאתפרעא מניה בעלמא דאתי, בזמנא דנשמתיה בעיא למיעאל לדוכתא, דחיין לה לבר, ותשתצי מההוא אתר דצרירא בצרורא דחיי דשאר נשמתין... אמר רבי אבא, כתיב הכא 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה', וכתיב התם: 'פסל לך שני לחת אבנים'. כלומר, לא תעשה לך פסל, לא תעבד לך אורייתא אחרא דלא ידעת, ולא אמר לך רבך. מאי טעמא 'כי אנכי ה' אלהיך אל קנא', אנא הוא דזמין לאתפרעא מינך בעלמא דאתי, בשעתא דנשמתא בעיא למיעל קמאי, כמה זמינין לשקרא בה, ולעיילא לה גו גיהנם".
ה' יתברך שמו ויתעלה, יזכנו להיות ממשיכי תורת רבותינו זצוק"ל, הנמשכת בכל המשכיות הדורות הקדושים של כלל ישראל, עד למשה רבינו העומד בהר סיני ומקבלה מפי הגבורה, באימה וביראה וברתת ובזיע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il