במבט ראשון, נדמה שאין שום קשר בין המסר של פרשת זכור, הפרשה של השבוע שעבר, ופרשת פרה, הפרשה שנקרא השבוע. פרשת זכור עוסקת באויב קדמון של העם היהודי: עמלק. בכל דור עמלק לובש צורה אחרת, אבל הוא תמיד שם ותמיד מאיים על עצם קיומו של העם היהודי. האיום שלו ממשי, מוחשי ומסוכן מאוד. עמלק לא הולך סחור-סחור ומכריז בגלוי על מטרתו - השמדת היהודים. פרשת פרה עוסקת בעניין רוחני אזוטרי לגמרי: הלכות הפולחן של טיהור האנשים שנטמאו, ולכן אסור להם להשתתף בפעילויות מסוימות ובעבודת המקדש והקורבנות לפני שהם נטהרים. שני הנושאים האלה, עמלק וטהרה, בלתי קשורים, לכאורה, זה לזה. במקרה של פרשת זכור זאת רק הכנה לימי הפורים, ופרשת פרה אדומה היא חלק מההכנות לחג הפסח.
אך יש לדעת כי אין מקריות בסיפור היהודי. בתורה עצמה ובמסורת היהודית יש רבדים רבים, וכל מה שנמצא בהם מצריך לימוד, ניתוח וחיפוש תובנות נוספות. לימוד התורה עוזר לנו להבין שכל נושא ומנהג באמת ובתמים קשורים אלה באלה ברמה העמוקה ביותר. הבנה שטחית של התורה והיהדות היא דבר מסוכן. היא מובילה למסקנות מוטעות ולתיאוריות כוזבות על התורה ועל ערכי היהדות. כפי שברפואה המודרנית הרופאים נשענים על סריקות סי-טי והדמיות אם-אר-איי כדי לאבחן מחלות, גם היהודי צריך לחפש את עקרונות היסוד שמאחדים את התורה והחיים היהודיים והופכים אותם לשלמות אחת שלא ניתנת לחלוקה.
לעניות דעתי, החוט המקשר בין פרשת זכור לפרשת פרה טמון בחוסר הרציונאליות של האלמנטים בשתי הפרשיות. השנאה של עמלק לעם ישראל במשך אלפי שנים היא תופעה שאין לה הסבר רציונאלי. איזו סיבה יש לנורבגיה ולשוודיה לשנוא את ישראל כל כך? למה הערבים לא מבינים שהשלום הוא לטובתם ושיביא עמו הזדמנות לשיפור בחייהם של מיליוני אנשים? למה יש שנאה והסתה וסירוב לראות דברים כפי שהם, במקום כפי שהם רוצים שהם יהיו? עכשיו ברור לכולם שכל מאמצי השכנת השלום במזרח התיכון בעשורים האחרונים לוקים בטעות יסוד אחת: המאמצים האלה מושתתים על היגיון ומעשיות. הם מתמודדים עם מציאות שאפשר להסביר בצורה הגיונית, ולכן אפשר גם להתעמת איתה, להתפשר איתה, ובסופו של דבר, גם לפתור אותה.
חידת עמלק היא תופעה לא הגיונית. אין לה שום הסבר או נימוק. מהמתקפה הראשונה של עמלק על בני ישראל במדבר סיני, מתקפה מיותרת ובלי שום התגרות מוקדמת מצד בני ישראל, ועד השואה וכיום האיומים המזעזעים של אחמדיניג'אד, הכול רק טירוף ושיגעון. אך זאת המציאות בעולם שאיננו רציונאלי. התורה מבקשת שנבין שיש דברים רבים שהם מעבר להשגת ההיגיון שלנו ומעבר לשליטתנו, והתורה מצווה אותנו לזכור את הלקח הזה תמיד.
גם פרשת פרה מבוססת על חוסר רציונאליות. התלמוד מציין שההלכות שנוגעות לטומאה וטהרה, כוחו של אפר פרה אדומה לטמא את הטהורים ולטהר את הטמאים בו בזמן, אינן הגיוניות. אין לנו שום הסבר לתכונה הזאת. זה מקרה יוצא מן הכלל במבנה של חיי התורה, שהוא בדרך כלל הגיוני ומנומק היטב. התורה מכניסה לתוך היהדות בכוונה תחילה מרכיב שהוא מעבר להשגת האדם. היא עושה זאת במטרה להדגיש בפנינו את העובדה שהתורה ועקרונות ההלכה לא תמיד ניתנים להבנה מלאה במוחו ובהשגתו של האדם. התורה מציינת כאן את המגבלות האנושיות ואת העובדה שהסופי לא יכול להשיג הבנה של האינסופי. רציונאליות היא הבסיס לכל מעשי האדם והתנהגותו, וכך ראוי שיהיה, אך חלק מהתפיסה הרציונאלית הוא ההבנה שקיימים הרבה דברים שהם מעבר לכוחות המחשבה ההגיונית. התורה מדגישה את זה באמצעות פרשת פרה. היא גם עושה זאת באמצעות הקישור של פרשת פרה לפרשת זכור שקדמה לה, כשתי דוגמאות לדברים לא רציונאליים ששולטים בעולמנו, בחברה שלנו ואפילו בדת ובאמונה שלנו. כך פרשיות נפרדות אלה מקושרות זו לזו בתכליתן ובמחשבתן.