בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניני החג
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

החוט המקשר בין פורים ומעגל ארבע הפרשיות

ברית האהבה בין ישראל לקב"ה

בשיעור זה חורז הרב פישר את היסודות האמוניים שבכל פרשה ופרשה מארבע פרשיות ושל פורים, ועוסק בתורה שבעל פה המבטאת את האהבה ההדדית בין הקב"ה לכנסת ישראל.

undefined

הרה"ג שלמה פישר זצ"ל

ו אדר ב', תשס"ג
15 דק' קריאה 53 דק' האזנה
שכחתו של משה רבינו
על הפסוקים "ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקודש ואת אדני הפרוכת מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן: ואת האלף ושבע המאות וחמישה ושבעים עשה ווים לעמודים" 1 אומרים חז"ל 2 , ששכח משה רבינו מה היה השימוש באותם אלף ושבע מאות וחמישים ככר, עד שהאיר הקב"ה את עיניו וראה אותם עשויים ווים לעמודים. ואינו מובן.

פלא על פלא הם דברי המגלה עמוקות,שמשה רבינו שכח עד שהופיעה אליו נשמתו של רבי עקיבא וגילתה לו.
ועוד פלא הם דברי הזוהר האר"י הקדוש שיום הכיפורים הוא "כ-פורים", יום הכיפורים הוא כמו פורים ומכאן שדרגתו של יום הפורים נעלה יותר, וכמובן יש להבין את פשר הדברים.

מעלת הלוחות השניות - תורה שבעל פה
הגמרא 3 אומרת "מפני מה לוחות הראשונות לא נאמר בהם טוב?" ועונה "מפני שסופן להשתבר. וכי סופן להשתבר מאי הוי, חס ושלום פסקה טובה מישראל". ההבנה הפשוטה של הדברים היא שכיון שנשתברו פסקה טובה מישראל ולפיכך לא נאמר בהם טוב, אבל המהר"ל 4 כותב שההבנה היא הפוכה, כוונת הגמרא שאם היה כתוב בהם טוב והיו משתברים אז פסקה טובה מישראל, אבל כיון שלא כתוב בהם טוב - לא פסקה טובה, כי הלוחות השניות הן טובות יותר לישראל. אמנם מעלת הלוחות הראשונות גבוהה יותר, אבל הלוחות השניות הן הלוחות שיותר טובות ומתאימות לישראל.

תורה שבעל פה - האהבה בין ישראל לקדוש ברוך הוא
מהי מעלתן של הלוחות השניות? הסביר בית הלוי, לאור דברי חז"ל, שבלוחות הראשונות היה מתוכנן שכל התורה תהיה תורה שבכתב, ורק בלוחות השניות השתנתה התוכנית, וחלק מהתורה היא בעל פה. בראש חודש אלול עלה משה להר לקבל את הלוחות האחרונות, ונמצא לפי דברי בית הלוי שארבעים היום שמאז ועד יום הכיפורים הם ימי ההכנה לקבלת תורה שבעל פה, עד יום הכיפורים עצמו שבו קיבלנו את התורה שבעל פה. משום כך אמרו הקדמונים ששמו של חודש "אלו"ל" הוא ראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי", יש כאן שתי בחינות של אהבה - אהבת ישראל לאביהם שבשמים, ואהבת הקב"ה לכנסת ישראל. בחודש אלול באה לידי ביטוי האהבה ההדדית בין כנסת ישראל לקב"ה, שכן זו עניינה של התורה שבעל פה, כפי שמבאר המדרש תנחומא 5 שאת התורה שבכתב קיבלו ישראל באהבה וברצון "שהיא קלה ונוחה וערבה ואין בה לא טורח ולא צער" ועל כך הם אמרו "נעשה ונשמע", אבל על התורה שבעל פה היה צורך לכפות הר כגיגית "לפי שהיא קשה ממוות ועמוקה משאול ויש בה טורח וצער ויגיעה ונידוד שנה ואין לך מי שעמל בתורה שבעל פה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו" 6 . אולם הגמרא 7 אומרת "הדור קיבלוה במימי אחשורוש", ואומר רש"י שישראל קיבלו את התורה שבעל פה אחרי נס פורים מאהבה. עתה מובן מהי מעלתו של פורים על יום הכיפורים, יום הכיפורים הוא יום מתן התורה שבעל פה, אבל רק בפורים קיבלו אותה ישראל באהבה וברצון 8 .

מידת האהבה אינה בטלה, ולכן קדושה שניה לא בטלה
להרבה דברים זכו ישראל לאחר שקיבלו את התורה שבעל פה מאהבה. הרמב"ם מתקשה, כיצד יתכן שקדושה ראשונה, הקדושה שקידש יהושע את ארץ ישראל - בטלה, ואילו הקדושה השניה שקידש עזרא בימי בית שני לא בטלה? 9 הסביר ר' צדוק, שאמנם במבט ראשון מעלתו של הבית הראשון גבוהה ממעלתו של בית שני שהרי בבית שני חסרו חמישה דברים, אבל אומרים האחרונים שבית שני נחשב נשגב ונעלה יותר, כי בבית ראשון שלטה מידת היראה ואילו בבית שני שלטה מידת האהבה. וכאן נאמר אנחנו על קדושת ארץ ישראל, הקדושה הראשונה שקידש יהושע בטלה כי היא עמדה על מידת היראה, ומידת היראה אינה בת קיימא, כשבטל גורם היראה בטלה גם היראה. אבל מידת האהבה היא בת קיימא "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה". על הפסוק "שימני כחותם על ליבך כחותם על זרועך" אומר הספרי "שני דורות השתמשו בשם המפורש דורו של רבי עקיבא ודורו של שמד" - הזכרת השם המפורש נובעת ממידת האהבה. עוד נסביר את העניין באריכות, אבל על כל פנים בבית שני התחדשה האהבה של כנסת ישראל לקב"ה על ידי לימוד תורה שבעל פה באהבה.

אהבת הקב"ה לישראל במתן התורה שבעל פה
הבאנו את דברי המדרש, שקבלת התורה שבעל פה על ידי ישראל היא ביטוי למידת האהבה. גם אהבת הקב"ה לישראל באה לידי ביטוי במתן התורה שבעל פה, כפי שביאר הקצות בהקדמתו לספרו "שב שמעתתא". הקצות מביא את דברי הזוהר שכל המחדש בתורה נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית, ואת הגמרא 10 "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה, שנאמר על פי הדברים האלה" - ברית היא ברית אהבה וברית היא גם חוזה של שותפות. ושואל הקצות - מה יש לילוד אשה בתורת ה'? מה שייכת שותפות עם הקב"ה במעשה בראשית, הרי "את הכל עשה יפה בעתו"? ומבאר הקצות שהקב"ה השליט את חכמי ישראל על התורה שבעל פה. ב"חכמה ומוסר" כותב הסבא מקלם "סוד" בשם ר' ישראל מסלנט: אנחנו יודעים שצריך לחדש בתורה ולפסוק דין לפי אמיתה של תורה. תמיד אנחנו מבינים שאמת היא העתק מתאים למקור, האדם צריך לכוון בתורה את האמת שבשמים, אבל אין זה נכון. "ותשלך אמת ארצה" - הקב"ה השליך את האמת ארצה, האמת היא בתחתונים. פירוש 'אמת לאמיתה' הוא המסקנה לאחר עמל האדם בלימוד התורה. ואם יבוא אחר, ואפילו הוא עצמו ויחזור בו, אז זו תהיה אמיתה של תורה. חכמי צרפת 11 הסבירו את המושג "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" על פי הירושלמי, שיש בתורה מ"ט פנים לטמא ומ"ט לטהר, את כל הפנים שיאמרו חכמי ישראל אמר הקב"ה למשה בסיני, אלא שההכרעה למעשה תהיה על פי כללי פסיקה.

אמת לאמיתה של תורה
להמחשת העניין נביא שתי דוגמאות.
לדעת ר' אליעזר, לא רק מילה דוחה את השבת אלא גם מכשירי מילה דוחים את השבת. להלכה נפסק כחכמים שסוברים שמכשירי מילה אינם דוחים, אבל אומרת הגמרא 12 שכל עוד לא נפסקה הלכה - במקומו של ר' אליעזר היו כורתים עצים לעשות חמין ומבעירים אש ומביאים סכין לצורך המילה בשבת, והתוספות במקום אף כותבים שעשו כך במכוון, משום חיבה והידור של מצוות מילה. אם היום נחקה אותם אנחנו - פחות מחמש סקילות לא יהיה פה... מה היה שכרם של מחללי שבת בפהרסיא אלה? אומרת הגמרא שכאשר היתה מגפה היא לא שלטה בהם. זהו שכרם בעולם הזה, וודאי שצפון להם עוד שכר בעולם הבא. בזמנם זו היתה האמת לאמיתה שהתבררה בעמל התורה, ולכן זה היה רצון ה'.

עוד מובאים בגמרא 13 דברי רב שראה את התפילין של ר' חייא הגדול שהיו תפורות בחוטי פשתים, אולם אין הלכה כמותו. נניח שהיום ימצאו הארכיאולוגים את אותם תפילין של ר' חייא הגדול, רעש גדול יהיה מכך בעולם, ואז יבוא אדם צדיק, יצום, יסתגף, יעשה עשרה טבילות וחמישה קידושין, ובידים רוטטות יבוא ויניח את התפילין של ר' חייא.

אוי לו ואוי לנפשו. אמנם כשר' חייא הניח תפילין אלו הן היו "תפילין דמארי עלמא" 14 , אבל היום הן תפילין פסולות, ומי שיניח אותן הריהו כאדם שלא הניח תפילין, שעליו נאמר שאינו יוצא מהגיהנום.
הקב"ה השליט את חכמי ישראל על התורה, ועל דעת כך היא ניתנה. זוהי הברית בין ישראל לקב"ה.

מחצית השקל - השותפות בין ישראל לקב"ה
וכך מסביר ה'אוהב ישראל מאפטא' את עניין מחצית השקל: המשכן מסמל נישואין בין כנסת ישראל לקב"ה, וכמנהגו שעל עולם, כאשר עושים שידוך כותבים תנאים: הוצאות החתונה הם על כנסת ישראל בבניית המשכן, והקב"ה משלים את החצי השני. זוהי גם משמעות ישיבתם של הסנהדרים בחצי גורן עגולה 15 , לרמז שיש מי שישלים את המעגל. השותפות בין ישראל לקב"ה היא בכך שהסמכות לתורה שבעל פה נמסרה לחכמי ישראל, ומה שהם אומרים הוא האמת לאמיתה. אין צורך שהאמת שלנו תהיה תואמת לאמת שבשמים, וזוהי האהבה הגדולה שהקב"ה כרת ברית וחוזה עם כנסת ישראל.

ותן חלקנו בתורתך
אנו מתפללים "ותן חלקנו בתורתך", ועל כך יש שני פירושים. האר"י הקדוש מבאר שלכל תלמיד חכם יש את חלקו המיועד לו, החלק שרק הוא יכול לחדש בתורה, ואנחנו מבקשים מהקב"ה שנקבל את אותו החלק. פירוש אחר כותב הרמ"ע מפאנו, והוא הולם יותר את גירסת הספרדים " ושים חלקנו בתורתך" 16 - שכל תלמיד חכם מבקש שאותו חלק שהוא גילה בתורה, ה'חבורה' שהוא למד - יהפוך לחלק אינטגרלי מהתורה. זוהי האהבה הגדולה של הקב"ה לישראל שהתגלתה בתורה שבעל פה, וכל הטוב הזה התגלה אחרי חטא העגל.

האוהב אינו מאבד את הסבלנות
בירושלמי 17 נאמר שבראש השנה תוקעים מאה קולות, על שם מאה הקולות שפעתה אמו של סיסרא שנאמר "ליד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא". מה הקשר בין הדברים, מה איכפת לנו כמה פעמים פעתה אם סיסרא? על דרך צחות ניתן לומר, לפני חטא העגל נאמר "וירא העם כי בושש משה לבוא" ודרשו חז"ל 'בושש - בא שש', שישראל ראו שעברו שש שעות מהיום ומשה לא בא. המילה 'בושש' מופיעה גם אצל סיסרא - "מדוע בושש רכבו לבוא". חז"ל אמרו שבכל הדורות בא חטא הנעגל לקטרג על ישראל, ועתה ניתן לומר שבראש השנה אנו מלמדים סנגוריא על ישראל: כאשר סיסרא לא בא בזמן, אף שאמו ידעה למה "חכמות צרותיה תעננה..." לא נחה דעתה והיא יבבה מאה פעיות, ומכאן ניתן להבין גם את ישראל, שאיבדו את סבלנותם כשמשה לא בא. מדוע סנגוריא זו אינה מתקבלת? כי האוהב אינו מאבד אף פעם את הסבלנות, אלא ממתין בלי סוף. בחטא העגל היה פגם וחסר במידת האהבה, ולכן התיקון לחטא העגל הוא הגברת והעמקת מידת האהבה בישראל, והדבר בא בביטוי הנשגב ביותר בעמל תורה שבעל פה, כדברי המדרש תנחומא.

כתב שניתנה בו התורה
בית הלוי כותב שבלוחות האחרונות התחדש שחלק מהתורה הוא בעל פה, ונבאר עוד את הדברים על פי הסוגיא במסכת סנהדרין 18 , הדנה באיזה כתב ניתנה תורה, בכתב אשורי או בכתב עברי. המהרש"א במקום מביא שהראשונים התפלאו, איך יעלה על הדעת שהתורה לא ניתנה בכתב אשורי? הרי כתב אשורי מלא סודות, וכמו שכותב הרא"ש 19 שכל הפלפולים בסברות התורה רמוזים בכתב האותיות, ואם כן איך אפשר לומר שהלוחות ניתנו בכתב עברי? ונראה לומר 20 , שאמנם אין מחלוקת בכך שהלוחות הראשונות ניתנו בכתב אשורי, ושם רמוזה כל התורה שבעל פה. "תניא רבי אומר בתחילה בכתב זה ניתנה תורה לישראל וכשחטאו נהפך להן לרועץ", רש"י מסביר שהכוונה היא לבית ראשון, אולם נראה שסתם 'חטאו' בש"ס מכוון לחטא העגל, רק אז נהפך הכתב לכתב עברי. בבית שני כשזכו ישראל למידת האהבה החזיר עזרא את התורה לכתב אשורי, כפי שנאמר שם בסוגיא שראוי היה עזרא שתינתן התורה על ידו, ואף על פי שלא ניתנה - השתנה על ידו הכתב. במסכת מנחות 21 אומרת הגמרא "כשעלה משה למרום מצאו לקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך? אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות..." ופירש הגרי"ז שעל ידי שעזרא החזיר את התורה לכתב אשורי יכול היה רבי עקיבא לדרוש את הכתב, את התגים של הכתב האשורי. כך מובא בספרי "אלמלי עמד עזרא בשעתו ורבי עקיבא בשעתו נשתכחה תורה מישראל", עזרא מחזיר את הכתב האשורי ורבי עקיבא מיישם זאת.

נמצא שהלוחות הראשונות היו בכתב אשורי ולכן לא היה צורך בתורה שבעל פה, הכל היה רמוז בכתב. אחרי שחטאו בחטא העגל התברר שטוב לישראל לקבל תורה שבעל פה, העמל בתורה שבעל פה היא ברית האהבה עם כנסת ישראל, ואז ניתנה התורה בכתב עברי שבו לא רמוז כלום, ויש צורך בתורה שבעל פה. אנשי כנה"ג שקיבלו תורה שבעל פה באהבה החזירו את התורה לכתב אשורי, אבל אין פירוש הדבר שחזרה התורה להיות כולה בכתב, כמו בלוחות הראשונות. האר"י כותב שבכל אות יש ארבעה דברים: טעמים, אותיות, תגים ונקודות. רבי עקיבא דרש את התגים שבכתב האשורי, אבל הטעמים והנקודות נשארו בעל פה.לעתיד לבוא יהיה הכל בכתב, גם הטעמים והנקודות. האותיות עם התגים הן עדיין חסרי משמעות, ואומר הזוהר שהנקודות לאותיות הן כנשמה לגוף "כרוח החיה באופנים", על ידי הנקודות אפשר להניע את האותיות, אבל משפט שלם אפשר להבין רק על ידי הטעמים, ואם כן הם עליונים יותר מאשר הנקודות.

שני דורות השתמשו בשם המפורש - דור אנשי כנסת הגדולה ודור של שמד. הפירוש הפשוט הוא כפשוטו, אנשי כנסת הגדולה השתמשו בשם במפורש כשבאו לבטל את יצרא דעבודה זרה כמפורש בגמרא 22 , ואילו דורו של שמד - ר' ישמעאל שנהרג על קידוש ה' הוא ר' ישמעאל כהן גדול שהזכיר את שם ה' בסילודין, כפי שהאריך ר' יצחק אייזיק הלוי שזהו אותו ר' ישמעאל.

והדברים עמוקים יותר. מידת היראה גורמת שלא להזכיר את השם המפורש, מהפסוק "את ה' אלוקיך תירא" נלמד לאיסור להזכיר את שם ה' לבטלה, ואילו מידת האהבה גורמת כן להזכיר, וכפי שאמרו חז"ל שאלה שנכפלו שמותיהם בתורה - 'אברהם אברהם', 'משה משה' - היה זה מתוך אהבה. אנשי כנסת הגדולה שזכו למידת האהבה הם המזכירים את שם ה', וכך מלאכי, הנביא האחרון, מזכיר בכל פסוק את שם ה', משום מידת האהבה שהתעמקה באותו הדור.

בפרקי היכלות כתוב שלא היה דור חביב בעיני הקב"ה כאותו דור של אנשי כנסת הגדולה "אמר הקב"ה יודע אני מה בלבבכם ומה אתם מבקשים להרבות תלמוד להרבות פלפול בשווקים וברחובות... חייכם כל מבוקשכם אתן לכם גנזי חכמה סתרי ערמה כל סודותי פתוחים בפניכם... אהבתכם חקוקה בלבבי". זהו דור אנשי כנסת הגדולה.

הגמרא אומרת "איילת השחר - מה השחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הניסים". ושואל היערות דבש שהשוואה אינה מובנת, הרי לילה הוא חושך, ואילו הניסים הם התגלות - יום, אם אסתר היא סוף כל הניסים אז היא סוף כל היום, לא כל הלילה! ומבאר היערות דבש יסוד גדול, אם אדם רואה שניגשים בבית ומכבים את המנורה הדולקת - הוא מבין שכבר האיר השחר, כבר אין צורך במנורה. אם הפסיקו להיות ניסים וגילויים הרי זו 'תעודת בגרות' לישראל, הם כבר לא זקוקים לגילויים וניסים. בבית הראשון היו אורים ותומים, נבואה וארון הקודש ובבית השני הכל בטל, וככל שיש יותר הסתר הרי זה סימן טוב יותר, שכבר לא זקוקים לכך. הדור בבית שני היה "חי הנושא את עצמו", וזו מעלתו.

רבי עקיבא - נשמת התורה שבעל פה
הטור 23 מביא סימנים לזכירת המועדים, ובין היתר הוא כותב "פלג חי" - באותו היום בשבוע שחל בו פורים חל גם ל"ג בעומר. מה עניין פורים אצל ל"ג בעומר? רש"י כותב שבפורים היו הילדים נוהגים לעשות מדורות, כפי שנוהגים היום בל"ג בעומר, וגם מכאן משמע שיש קשר בין הדברים. והדברים פשוטים.

הגמרא אומרת שלאחר שמתו תלמידי רבי עקיבא בא רבי עקיבא אצל רבותינו בדרום ושנאה להם, ואז חזרה תורה לישראל, וכותב החיד"א בספר 'מראית עין' שהבין בדברי האר"י שהדבר היה בל"ג בעומר, וזהו עניינו של יום זה. האר"י מכנה את רבי עקיבא 'עמוד תורה שבעל פה', 'נשמת התורה שבעל פה', וכך גם מובא שכל תלמידי רבי עקיבא הם אבות התורה שבעל פה 'סתם משנה רבי מאיר סתם ספרא ר' יהודה' 24 וכולם אליבא דרבי עקיבא. זהו הקשר בין פורים לל"ג בעומר. בפורים קיבלו ישראל את התורה באהבה, וזכו להחזרת כתב אשורי על ידי עזרא הסופר, וכך יכול היה רבי עקיבא 'עמוד התורה שבעל פה' לדרוש כתב אשורי, ולהחזיר את התורה לישראל בל"ג בעומר. על כך אמרו שאלמלי עמד עזרא בשעתו ורבי עקיבא בשעתו לא היתה תורה בישראל.
ומכאן נחזור לדברי המדרש שפתחנו בו.

בספרי הקדמונים מובא שישרא"ל ראשי תיבות - יש ששים ריבוא אותיות בתורה (וכבר ישבו על מדוכה זו, הרי יש הרבה פחות מששים רבוא, ואין כאן מקומו). מאת ככר הכסף שבהם יצקו את מאת האדנים נאספו על ידי ששים רבוא מישראל, והאר"י אומר שמאה הברכות שמברכים בכל יום הם כנגד אותם מאה אדנים. בספר נפש החיים מבואר שהקב"ה השליט את ישראל על כל העולמות העליונים, והמשכת שפע הברכה מהבריכה העליונה היא סוד מאה הברכות. וכפי שאומרת התורה יש גם יתרה - אלף שבע מאות חמישה ושבעים, ובהם נעשו ווי העמודים. את ווי העמודים אנו פוגשים גם בסוגיית הגמרא שדנה באיזה כתב ניתנה התורה "כתב זה לא נשתנה כל עיקר שנאמר ווי העמודים" ואומר רש"י שרק באשורית האות וי"ו דומה לוו, ליתד, ועל שום כך היא נקראת וי"ו. מוסכם בגמרא ש"ווי העמודים" רומזים לכתב אשורי, שממנו צומחת התורה שבעל פה עליה הקב"ה השליט את חכמי ישראל, ונמצא שכסף פקודי העדה מחולק לשניים: מאת הככר שמהם נעשו האדנים נתרמו על ידי ששים רבוא נשמות ישראל שהם כנגד ששים רבוא אותיות התורה שבכתב, וכנגדם מברכים ישראל מאה ברכות שזו המעלה הגדולה של כנסת ישראל שהם ממשיכים את השפע העליון, ומהיתרה נעשו ווי העמודים, וזו השליטה שהקב"ה השליט את חכמי ישראל על תורה שבעל פה.

משום כך אומר המדרש וכפי שהמשיכו המגלה עמוקות, שמשה לא זכר מה נעשה באותם אלף שבע מאות וחמישה ושבעים עד שהתגלתה לו נשמת רבי עקיבא, עמוד התורה שבעל פה, ונתגלה לו שמכסף זה נעשו ווי העמודים, הרומזים לתורה שבעל פה.

פרשת פרה - הביטוי לאהבת ישראל לקב"ה
עסקנו בכך שבתורה שבעל פה באה לידי ביטוי אהבת ישראל לאביהם שבשמים, על ידי לימוד התורה שבעל פה, ואהבת הקב"ה לישראל על ידי שמסר לחכמי ישראל את השליטה בתורה שבעל פה. אולם בנוסף לכך גם כל העם מבטא את אהבתו לקב"ה, וזאת על ידי הציות לחכמי ישראל. הציות והתמימות הם גילוי של אהבת ישראל לאביהם שבשמים, ועניין זה הוא המתגלה בפרשת פרה.

התוספות והרא"ש כתבו שקריאת פרשת פרה היא מהתורה, ותמה הגר"א מהו המקור לכך. מבאר ר' מאיר שמחה שאין כוונת התוספות לפרשת פרה שבארבע פרשיות, אלא שיש חובה מהתורה לפני שמקיימים את מצוות פרה אדומה - לקרוא את הפרשה. במצוות אחרות לא מצאנו כן, לפני שנוטלים לולב אין חיוב לקרוא פרשת לולב וכן לפני הנחת תפילין לא קוראים את פסוקי הנחת תפילין, אבל מצוות פרה אדומה נעשית בצביון של קבלת חוק בצייתנות מלאה, כמו שמאריך הפייטן בפרשת פרה. הדבר בא לידי גילוי כאשר אנו מזדרזים לקיים את המצוה מיד אחרי שאנו קוראים את הציווי, וכמו שכתוב בספר נחמיה "וימצאו כתוב בתורה אשר ציוה ה' ביד משה אשר יישבו בני ישראל בסוכות... ויצאו הע ם ויביאו ויעשה להם סוכות... 25 " ומיד התפזרו כולם ועשו סוכות.

חטאו של שאול
יש שתי כתות שסוטות משורת ההלכה. על כת אחת מדבר הרמב"ם בהלכות מזוזה, שיש כאלה שמתייחסים למזוזה כאל אמצעי לשמירה, הם הופכים את המצוות לדברים מגיים, לסגולות וקמעות, וכנגד גישה זו צועק הרמב"ם ככרוכיא. כשאומרים לאדם שלובש בגד שעטנז שזהו לאו דאורייתא הוא לא ממהר לתקן, אבל כשאומרים לו שמי שלובש שעטנז תפילתו לא נשמעת הוא מזדרז, כי מדובר בתועלת. הגמרא 26 שואלת למה תוקעים בשופר? ומשיבה בתמיהה על עצם השאלה: "למה תוקעים? רחמנא אמר תקעו!" וכת שניה היא כת המתחכמים. על עניין זה נענש שאול, שלא ציית במצוות מחיית עמלק ולא עשה מצוה כמאמרה, והנביא אומר לו "כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר". שאול עושה קל וחומר, ואומר לו שמואל - כשם שמגונה מי שהופך את הציווי לקסמים, כך "מרי" - מי שממרה את ההלכה ומתחכם.

לכן באה פרשת פרה אחרי פורים, כהשלמה לעניינו של פורים - קבלת התורה שבעל פה, לציית לכל מה שחכמי ישראל קובעים בהלכה בלי להרהר ולהתחכם.

השיר של שמיני עצרת
על פרשת פרה נאמר בספרי "מזוקק שבעתיים" - שבעה דברים הוזכרו כל אחד שבע פעמים: שבע פרות, שבע כהנים וכו'. המילים "מזוקק שבעתיים" הן חלק מהשיר ששרו בבית המקדש בשמיני עצרת, פרק י"ב בתהלים - למנצח על השמינית. נתבונן בפסוקי הפרק: "הושיע ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם שוא ידברו איש את רעהו" - כל מי שרואה משתומם, מהי השייכות של פסוקים אלו לשמיני עצרת?

במסכת שבת אומרת הגמרא שמה שנאמר "לא חרבה ירושלים אלא מפני שפסקו ממנה אנשי אמנה" נאמר על "מילי דעלמא", אבל בדברי תורה לא פסקו. האנשים הם אנשי אמת. איך יתכן הדבר? מבאר ה'עקידה' שכשם שיש השגחה על כלל ישראל, יש השגחה גם על התורה שלא תזדייף. לכן אפילו בדור כשפסקו אנשי אמנה - לא פסקו אנשי אמנה מהתורה.

הרב הירש מבאר בספרו "חורב" את עניינם של ארבעת החגים - פסח, שבועות סוכות ושמיני עצרת. בפסח אנו מודים על הולדת האומה הישראלית, ובסוכות על קיום האומה הישראלית בגלות "סוכת דוד הנופלת", הסוכה מחזיקה אותה שלא תיפול. עצרת הוא חג מתן תורה, ושמיני עצרת - הודיה על קיום התורה בישראל, שלמרות כל הארועים שעברו נשארה התורה בטהרתה. שיר של יום של שמיני עצרת מתחיל ואומר הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם: שוא ידברו איש את רעהו שפת חלקות בלב ולב ידברו. יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות... משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' אשית בישע יפיח לו" ותוך כדי דיבור מתעורר המשורר ואומר, עד כאן במילי דעלמא, אבל "אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ" דברי התורה נשארו בטהרתם כתורה מסיני. כיצד זה קרה? "אתה ה' תשמרם תצרם מן הדור זו לעולם", גם בדור מושחת שבו "סביב רשעים יתהלכון" אתה שומר על התורה. אולם, דילגתי על "מזוקק שבעתים". יבוא אדם ויאמר - 'אתה מדבר יפה, אבל תראה מה שהולך עם הרבנים! הללו פוסלים והללו מכשירין, הללו אוסרים והללו מתירים, זה לא כל כך חלק כמו שאתה אומר'. על כך נאמר לו שקושייתו היא הבל, הרי זה מזוקק שבעתים! מצוותו בכך, על דעת כן ניתנה תורה שיש בה מ"ט פנים לטמא ומ"ט פנים לטהר. זהו העניין של פרשת פרה, שישראל מקבלים עליהם את כל האמרות של מ"ט הפנים, חכמי ישראל קובעים בכל דור את ההנהגה, וישראל קדושים הם ומצייתים.

החודש הזה לכם
בזכות "בטל רצונך מפני רצונו" אנו זוכים ל"החודש הזה לכם". הקב"ה אומר לפמליא של מעלה 'תוציאו כיסאות, אנחנו עומדים לקדש את החודש', אבל אם נמלכו בית דין של מטה לעבר את החודש אומר הקב"ה לפמליא 'החזירו את הכיסאות', התוכנית בטלה, כי כך גזרו בית הדין של מטה. "הדא הוא דכתיב החודש הזה לכם - מסור בידכם".

בפרקי דר' אליעזר נאמר שנשים חוגגות את ראש חודש בגלל שהן לא חטאו בעגל, ויש להבין מה ענין זה לזה? לפי מה שראינו עד עכשיו, העניין מובן. לפני שחטאו ישראל בעגל היה יחוד בראש חודש בכך ש"הוא מסור בידכם", אבל אחר החטא מסורה כל התורה כולה ביד חכמי ישראל, וממילא רק אצל הנשים שלא חטאו בעגל יש יחוד לראש חודש.

על כל פנים, 'החודש הזה לכם' מבטא את עניין "בטל רצונך מפני רצונו כדי שיעשה רצונו כרצונך" ישראל מקבלים את חוק הפרה בתמימות ובצייתנות, וכגמול קורא להם הקב"ה "החודש הזה לכם מסור בידכם".

כך נסגר מעגל ארבע הפרשיות, שכולו סובב סביב השותפות שיש לישראל עם הקב"ה. בשקלי הקודש התגלה העניין דרך התורה שעל פה שמבטאת את השלטת חכמי ישראל על התורה, בפרשת פרה הדבר מתבטא בקבלת התורה מצד ישראל, וזה היה חטאו של שאול עליו אנו קוראים בהפטרת פרשת זכור - עשיית חשבונות כשיש צו אלוקי. בזכות עשיית רצון ה' בתמימות ובצייתנות אנו זוכים ל"החודש הזה לכם", קביעת סדרי הזמנים המסורה ביד חכמי ישראל.


^ 1 שמות לח, כז-כח.
^ 2 מדרש רבה שם.
^ 3 בבא קמא נד ע"ב.
^ 4 בחידושי אגדות שם.
^ 5 לפרשת נח סימן ג, מובא בהקדמת השב שמעתא.
^ 6 ועיין בתוספות שבת פח ע"א ד"ה 'כפה', ובמהר"ל בהקדמה לספרו "אור חדש".
^ 7 שבת פח ע"א.
^ 8 לכאורה קשה על דברינו, אמרנו ע"פ בה"ל שכל העניין התחדש אחרי חטא העגל ואילו כפיית הר כגיגית קדם, אבל ל"ק. הגמרא ביבמות לומדת גדרי גרות ממעמד הר סיני ואומרת הגמרא שמודיעים לגר את המצוות ואת העונש ואם כן גם משה רבינו מסר להם את המידע הזה שאם יזכו יהיה הכל בכתב ואם יחטאו יהיה גם בע"פ, ואם כן את הצד הזה שיהיה הכל בכתב לא קיבלו מאהבה ואת הצד שאם לא יזכו יקבלו תורה שבע"פ לא קיבלו מאהבה.
^ 9 תשובתו של הרמב"ם על שאלה זו אינה מובנת, כמו שכתב הכסף משנה.
^ 10 גיטין ס ע"ב.
^ 11 הביאם הריטב"א במסכת עירובין יג ע"ב.
^ 12 יבמות יד ע"א.
^ 13 מכות יא ע"א.
^ 14 עיין ברכות ה ע"א.
^ 15 מסכת סנהדרין פרק רביעי, דף לו ע"ב.
^ 16 אם כי הרמ"ע מפאנו עצמו גורס 'ותן'.
^ 17 מובא בתוספות במסכת ראש השנה.
^ 18 סנהדרין כא ע"ב.
^ 19 נדרים ס"ב.
^ 20 אח"כ מצאתי שקדמוני הרדב"ז בתשובה והיעב"ץ בספר מגדל עוז.
^ 21 כט ע"ב.
^ 22 יומא סט ע"ב.
^ 23 הלכות ראש חודש.
^ 24 סנהדרין פו ע"א.
^ 25 נחמיה ח, יג - טז.
^ 26 ראש השנה,

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il