בשבת שלפני ניסן אנו קוראים פרשת החודש, שעוסקת בהכנות לחג המצות, ורומזת למצוות שהן מקפלות בתוכן את סוד הקיום הלאומי. פרשתנו עוסקת במצוות הראשונות שכלל ישראל נצטווה, עוד לפני מעמד הר סיני. מצוות הקשורות לטיפוח התא המשפחתי: "שה לבית אבות שה לבית", בראשית יציאת האומה לחירות יש לטפח את המבנה המשפחתי שיהיה בריא ואיתן. אז, כאשר האישים הפרטיים איתנים ויציבים, העם המורכב מהם הינו איתן ויציב, ולא ניתן לתנודות ולחילופי העיתים.
במצות קידוש החודש, הרמוזה בפרשתנו בפסוק "החודש הזה לכם", קבלו חז"ל שמקדשים את החודשים ומעברים את השנים בבית דין הגדול, שמקביל למעמדם של משה ואהרון. קיום מצוה זאת אינו יכול להתקיים אלא בארץ ישראל, כפי שפוסק הרמב"ם (הלכות קידוש החודש פ"ה). מזמנו של הלל הנשיא האחרון בטלה סמיכת החכמים, והחודשים היום מקודשים על ידי בני ישראל יושבי הארץ. הציבור הנמצא בארץ, בעצם שתיקתו מסכים שראש חודש יהיה ביום מסוים, ממילא החג יחול שבועיים אחריו, וזו הלכה למשה מסיני כפי שמביא הרמב"ם (שם בתחילת הפרק). לו יצויר, חלילה, שלא ימצאו אפילו עשרה יהודים בארץ, כל מערך המועדים יפסק, מפני שאז אין מי שיקדש את החודש. למדנו מתוך דבריו, שסוד קיומה של האומה הוא בהימצאות בניה על אדמתה, ואפילו עשרה נחשבים כציבור לעניין שיקרא שלא נמחו אותות האומה. אחרת חלילה, אם נוצר מצב שיהודים לא נמצאים כלל בארץ, זה נקרא שאין קיום לעם. מכך שתמיד נמצאו קצת יהודים בארצנו, רואים בעליל שקיום האומה מותנה בהיות בניה עליה. לכן, שומה עלינו לתגבר את העלייה, וליישב את שממות ארצנו על ידי אחיינו ואחיותינו, ובזה אנו מחזקים את המשך קיומה בעולם. והלוואי שנדע להפנים את היסודות הגדולים והקדושים האלה למודעות שלנו ונלך לאורם, עד שנזכה לראות בקרוב בגאולת עמנו וארצנו כולה.